א לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ לְעֶֽבֶד־יְהוָ֬ה לְדָוִֽד׃ ב נְאֻֽם־פֶּ֣שַׁע לָֽ֭רָשָׁע בְּקֶ֣רֶב לִבִּ֑י אֵֽין־פַּ֥חַד אֱ֝לֹהִ֗ים לְנֶ֣גֶד עֵינָֽיו׃ ג כִּֽי־הֶחֱלִ֣יק אֵלָ֣יו בְּעֵינָ֑יו לִמְצֹ֖א עֲו͏ֹנ֣וֹ לִשְׂנֹֽא׃
֍ ֍ ֍
פרק לו
במזמור זה יביא את טענותיו ופיתוייו של היצר הרע, וילמד את האדם את התשובות שבהם יתגבר על יצרו:
(א) לַמְנַצֵּחַ, לְעֶבֶד יְיָ – למי שרוצה להיות עבד ה' ולהכניע את יצרו הרע, לְדָוִד.
(ב) נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי – בתוך ליבי ובמחשבותי יש נאום שאומר כביכול ה'פשע' בעצמו, בבואו להסית את הרשע לחטוא, כאשר השכל יעמוד כנגדו למונעו מהחטא, וכך יאמר הפשע, אם צריך לקיים את המצוות כפי שעבד מקיים את ציווי אדונו, ללא חיפוש והבנה בטעמי הדברים, הרי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו, כלומר, הפחד שאתה מפחד מה' אינו בא מכח השכל, אלא בא מכח האמונה, והרי אנשים רבים אינם מאמינים בה' ואינם פוחדים ממנו, כיון שאינם רואים בעיניהם את השכר ואת העונש, וטענה זו היא מכח השכל העיוני, שטענתו היא שכביכול על פי הבנת השכל אין חיוב לקיים את המצוות ולהמנע מעבירות.
(ג) ואם צריך לקיים את המצוות מחמת התועלת שיש בהם, וכפי שהחולה עושה את ציוויו של הרופא כדי להבריא, כִּי הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו – בא הפשע ומחליק את העוון לעיני הרשע, לעשותו כדבר חלק וטוב, לומר שאין טעם לקיום המצוות וההימנעות מהעבירות, ואף מבקש ממנו, לִמְצֹא עֲוֹנוֹ לִשְׂנֹא – שימצא לו טעם לכך שהוא צריך לשנוא את העוון ולא לעשותו. וטענה זו היא מכח השכל המעשי, כלומר, שבעשיית המעשים בפועל אין ראיה שאכן יש מעלה בעשיית המצוות, או חסרון במעשי העבירות.
