ו יְ֭הוָה בְּהַשָּׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מ֥וּנָתְךָ֗ עַד־שְׁחָקִֽים׃ ז צִדְקָֽתְךָ֨ ׀ כְּֽהַרְרֵי־אֵ֗ל מִ֭שְׁפָּטֶיךָ תְּה֣וֹם רַבָּ֑ה אָ֤דָֽם וּבְהֵמָ֖ה תוֹשִׁ֣יעַ יְהוָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ו) עתה משיב על שאלתו מדוע השגחת ה' בעולם נסתרת, ולכן לפעמים רואים צדיק שרע לו ורשע שטוב לו, ומחמת כן היה נאום הפשע ש"אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו", ועל כך אומר, כי הנה ה' נוהג עם ברואיו בשני מיני הנהגות, א. ההנהגה הטבעית והקבועה, והיא מכונה בדרך כלל בלשון 'אמונה', כי כאילו התחייב ה' בעת בריאת העולם שכך ינהגו חוקי הטבע תמיד, ומקיים את נאמנותו. והנהגה זו מיוחסת אל ה'שמים', שהם מקום קביעות השמש הירח והכוכבים, ומקום התקבצות העננים להורדת גשמים, שכל זה הם דרכי הטבע הקבועים. ב. הנהגה ניסית, והיא מכונה בדרך כלל בלשון 'חסד', שה' מתחסד עם ברואיו לנהוג בהנהגה היוצאת מגדרי הטבע, הנהגה שלא התחייב עליה כלל, והנהגה זו מיוחסת אל ה'שחקים', שהם גבוהים מהשמים, ומורים על ההנהגה העליונה המשדדת את מערכות הטבע. אמנם לפי כללים אלו נמצא שבדרכי הטבע אין שום הנהגה של שכר ועונש, ואם ירצה ה' לגמול טוב לצדיקים או להעניש את הרשעים יצטרך לשנות את דרכי הטבע ולנהוג בהנהגה עליונה של השגחה פרטית גלויה, הבאה מה'שחקים'. ומאידך נמצא שההנהגה הניסית אינה קבועה, אלא מתחדשת בכל פעם מחדש ברצון ה'. ולפי הבנה זו אין הנהגה של 'חסד' ב'שמים', ולא הנהגה של 'אמונה' ב'שחקים', אמנם התורה מורה לנו שאין הדבר כן, ועל כך אומר עתה, יְיָ, גם בְּהַשָּׁמַיִם – בהנהגה הטבעית הקבועה, נמצא חַסְדֶּךָ, כי ה' ברא את העולם באופן שגם חוקי הטבע תלויים בהנהגת בני האדם, וכאשר ייטיבו את מעשיהם ירדו הגשמים בעיתם והארץ תתן יבולה, ואם ירעו את מעשיהם יתקלקלו בכך חוקי הטבע ויסבלו רעה ומחסור, ותהיה זו השגחה פרטית אך נסתרת, ואֱמוּנָתְךָ, היא ההנהגה הקבועה, מגיעה עַד שְׁחָקִים, כי ההנהגה הניסית אינה דבר המתחדש בכל פעם, אלא הנהגה שה' קבע וסידר מתחילת הבריאה, לעשות ליראיו ניסים היוצאים מגדרי וחוקי הטבע.
(ז) אמנם, אף שהתבאר שיש דמיון בין שני מיני ההנהגות הללו, מכל מקום יש חילוק בין נס גלוי הבא מה'שחקים', כמו קריעת ים סוף, לבין נס נסתר הבא מה'שמים', כמו הורדת הגשמים בעתם, כי צִדְקָתְךָ, שזהו הכינוי לניסים הגלויים [שכביכול אין ה' 'חייב' לעשותם מצד צורת הנהגת העולם הקבועה, ועושה זאת כ'צדקה' עם יראיו], כְּהַרְרֵי אֵל – הרי הם נראים לכל אדם, כמו ההרים הגבוהים שהכל רואים אותם [לשון 'אל' האמורה כאן היא לשון גודל וחוזק], ולכן כאשר קורים ניסים אלו הכל מכירים בגדלות ה' וביכולתו, אבל מִשְׁפָּטֶיךָ, שזהו הכינוי לניסים המכוסים בדרכי הטבע, כמו הורדת גשמים כשבני אדם עושים את רצון ה' ומניעתם כשעוברים עבירות, הרי הם מכוסים כמו תְּהוֹם רַבָּה, כי יכולים בני האדם להתעלם מהשייכות בין המעשים שלהם לבין הנהגת ה' בדרכי הטבע, ולתלות את הדבר במקרה, ולכן יש בני אדם המכחישים את השגחת ה' ואת ההנהגה של השכר והעונש, כפי שטען ה'פשע' בתחילת דבריו. אמנם הטעם שבאמת ה' עושה כן הוא כיון שאָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְיָ, כלומר, מחמת שהאדם נחשב כמי שמורכב מ'אדם ובהמה', שהנפש שבו היא כמו אדם בעל רצון ובחירה, ואילו הגוף הוא כמו בהמה הרוצה רק את הערב לה ואין לה אפשרות לבחור בטוב, הרי אם היו השכר והעונש גלויים, היה האדם בוחר בטוב כפי שבהמה בוחרת לאכול מרעה טוב ולא עשבים מרים ורעים, כי על כל מעשה היה מקבל מיד שכר או עונש, ואם כן לא היה מגיע לו כל שכר על בחירתו בטוב. ורק על ידי שהשכר והעונש נסתרים, וה'אדם' שבאדם, והיינו הנפש הרוחנית, היא הבוחרת בטוב מחמת שהוא טוב, ולא מחמת השכר או העונש הנמשכים מבחירתה מיד, על כך מגיע לאדם שכר טוב לעתיד לבוא, ובכך מתקיימת תכלית הבריאה, שתהיה לאדם אפשרות לבחור בטוב או ברע, ואם יבחר בטוב מכח הכרתו ושכלו, יזכה לשכר טוב בעולם הבא [ונרמז בכך ענין נוסף, כי כמו שבחירת הנפש משנה את טבע הגוף לפעול כרצונה, כך מעשי האדם משנים את טבע העולם להשפיע טובה].
