יום רביעי
ו' סיון התשפ"ד

היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות בעומר

יום רביעי
ו' סיון התשפ"ד

היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות בעומר

חיפוש בארכיון

שיעור 162, ספר מלכים ב, פרק ז, ג-ט

ג וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹֽרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹֽשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃ ד אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָֽרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃ ה וַיָּקֻ֣מוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃ ו וַֽה֞' הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֨כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַֽחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃ ז וַיָּקוּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּשֶׁף֒ וַיַּֽעַזְב֣וּ אֶת־אָֽהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּֽאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃ ח וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּֽאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּֽלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּֽלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃ ט וַיֹּֽאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַֽאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃

 

֍           ֍            ֍

 

(ג) עתה יסופר כיצד אכן אירעו דברי הנביא, שיתבטל הרעב בשומרון. וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר של העיר שומרון, כיון שלמצורע אסור להיות בעיר המוקפת חומה, והיו אלו גיחזי ושלשת בניו [כיון שמצורעים אחרים ריפא אלישע, ורק את גיחזי ובניו שקיבלו את הצרעת כעונש לא ריפא אלישע], וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ.

(ד) הרי אִם אָמַרְנוּ שנָבוֹא אל הָעִיר, וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם. וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה, גם כן וָמָתְנוּ. וְעַתָּה, כיון שבמצב זה אנו עתידים למות בכל מקרה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, אִם יְחַיֻּנוּ, נִחְיֶה. וְאִם יְמִיתֻנוּ, וָמָתְנוּ, ולא נפסיד בכך כלום, כיון שבין כך אנו עתידים למות כאן ברעב.

(ה) וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף – בתחילת הלילה לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם, וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, ששם הדרך להניח שומרים על המחנה, וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ.

(ו) והסיבה שלא היה שם איש, וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב, קוֹל סוּס, קוֹל חַיִל גָּדוֹל, וַיֹּאמְרוּ אנשי מחנה ארם אִישׁ אֶל אָחִיו, הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ.

(ז) וַיָּקוּמוּ כל מחנה ארם, וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא, וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם, ואף על פי שקל יותר לנוס על סוסים, חשבו שהאויבים כבר בתוך המחנה, ואמרו בליבם שאם יניחו את כל הסוסים והרכוש יהיו אויביהם עסוקים בשלל ולא ירדפו אחריהם.

(ח) וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה ועברו בכל המחנה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה השני, וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ. וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר, וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם רכוש נוסף, וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ.

(ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה – לא טוב הדבר שאנו עושים ביום הזה, לחמוד ממון ולהתעכב מחמתו, כי יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מלבשר את כולם, והרי אם לא נבוא עתה ממש בתחילת הלילה לבשר את הדבר לישראל, לא נוכל לבוא באמצע הלילה, כי מיד יחשדו בנו שהתעכבנו כדי לשלול שלל [כי אין דרך ללכת אל מחנה האויב באמצע הלילה, אלא בתחילתו], וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר – נצטרך לחכות עד הבוקר כדי ללכת ולבשר את הדבר, ובינתיים יש פיקוח נפשות העטופים ברעב, וּמְצָאָנוּ עָווֹן. וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה את הבשורה אל בֵּית הַמֶּלֶךְ.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)