שיעור 166, ספר מלכים ב', פרק ח, א-ו

א וֶֽאֱלִישָׁ֡ע דִּבֶּ֣ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־הֶֽחֱיָ֨ה אֶת־בְּנָ֜הּ לֵאמֹ֗ר ק֤וּמִי וּלְכִי֙ אַ֣תְּ וּבֵיתֵ֔ךְ וְג֖וּרִי בַּֽאֲשֶׁ֣ר תָּג֑וּרִי כִּֽי־קָרָ֤א ה֙' לָֽרָעָ֔ב וְגַם־בָּ֥א אֶל־הָאָ֖רֶץ שֶׁ֥בַע שָׁנִֽים׃ ב וַתָּ֨קָם֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וַתַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתֵּ֤לֶךְ הִיא֙ וּבֵיתָ֔הּ וַתָּ֥גָר בְּאֶֽרֶץ־פְּלִשְׁתִּ֖ים שֶׁ֥בַע שָׁנִֽים׃ ג וַיְהִ֗י מִקְצֵה֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וַתָּ֥שָׁב הָֽאִשָּׁ֖ה מֵאֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֑ים וַתֵּצֵא֙ לִצְעֹ֣ק אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־בֵּיתָ֖הּ וְאֶל־שָׂדָֽהּ׃ ד וְהַמֶּ֗לֶךְ מְדַבֵּר֙ אֶל־גֵּ֣חֲזִ֔י נַ֥עַר אִישׁ־הָֽאֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר סַפְּרָה־נָּ֣א לִ֔י אֵ֥ת כָּל־הַגְּדֹל֖וֹת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֱלִישָֽׁע׃ ה וַ֠יְהִי ה֥וּא מְסַפֵּ֣ר לַמֶּלֶךְ֮ אֵ֣ת אֲשֶׁר־הֶֽחֱיָ֣ה אֶת־הַמֵּת֒ וְהִנֵּ֨ה הָֽאִשָּׁ֜ה אֲשֶׁר־הֶֽחֱיָ֤ה אֶת־בְּנָהּ֙ צֹעֶ֣קֶת אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ עַל־בֵּיתָ֖הּ וְעַל־שָׂדָ֑הּ וַיֹּ֤אמֶר גֵּֽחֲזִי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֚את הָֽאִשָּׁ֔ה וְזֶה־בְּנָ֖הּ אֲשֶׁר־הֶֽחֱיָ֥ה אֱלִישָֽׁע׃ ו וַיִּשְׁאַ֥ל הַמֶּ֛לֶךְ לָֽאִשָּׁ֖ה וַתְּסַפֶּר־ל֑וֹ וַיִּתֶּן־לָ֣הּ הַמֶּלֶךְ֩ סָרִ֨יס אֶחָ֜ד לֵאמֹ֗ר הָשֵׁ֤יב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ וְאֵת֙ כָּל־תְּבוּאֹ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה מִיּ֛וֹם עָזְבָ֥ה אֶת־הָאָ֖רֶץ וְעַד־עָֽתָּה׃

(א) קודם שהתחילו שנות הרעב בשומרון, עליהם סופר לעיל, וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ, לֵאמֹר, קוּמִי וּלְכִי אַתְּ וּבֵיתֵךְ מארץ ישראל לחוץ לארץ, וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי, כִּי קָרָא ה' לָרָעָב, ויצאה כבר הגזירה מאת ה', וְגַם בָּא הרעב אֶל הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים.

(ב) וַתָּקָם הָאִשָּׁה, וַתַּעַשׂ כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, כי מעצמה לא היתה עושה כן, לעזוב את ארץ ישראל ולצאת לחוץ לארץ, וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ, וַתָּגָר בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים.

(ג) וַיְהִי מִקְצֵה (-בסוף) שֶׁבַע שָׁנִים, כאשר פסק הרעב בארץ ישראל, וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתָהּ וְאֶל שָׂדָהּ, שלקחו אותם בני אדם אחרים בזמן שלא היתה שם.

(ד) עתה יספר כיצד הגינה עליה זכות הנביא, וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר, סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע.

(ה) וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הילד הַמֵּת, וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָׂדָהּ, וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע, ובכך אימת את דבריה וטענתה על הבית והשדה שנטלו ממנה שלא כדין.

(ו) וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה, וַתְּסַפֶּר לוֹ, וראה שהיו דברי גיחזי ודבריה מכוונים, ומכך עמד על אמיתות הענין, וַיִּתֶּן לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד, לֵאמֹר, הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ, וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה שלקחו אותם בני אדם לעצמם מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה.