שיעור 173, ספר מלכים ב', פרק ט, כב-כט

כב וַיְהִ֗י כִּרְא֤וֹת יְהוֹרָם֙ אֶת־יֵה֔וּא וַיֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם יֵה֑וּא וַיֹּ֨אמֶר֙ מָ֣ה הַשָּׁל֔וֹם עַד־זְנוּנֵ֞י אִיזֶ֧בֶל אִמְּךָ֛ וּכְשָׁפֶ֖יהָ הָֽרַבִּֽים׃ כג וַיַּֽהֲפֹ֧ךְ יְהוֹרָ֛ם יָדָ֖יו וַיָּנֹ֑ס וַיֹּ֥אמֶר אֶל־אֲחַזְיָ֖הוּ מִרְמָ֥ה אֲחַזְיָֽה׃ כד וְיֵה֞וּא מִלֵּ֧א יָד֣וֹ בַקֶּ֗שֶׁת וַיַּ֤ךְ אֶת־יְהוֹרָם֙ בֵּ֣ין זְרֹעָ֔יו וַיֵּצֵ֥א הַחֵ֖צִי מִלִּבּ֑וֹ וַיִּכְרַ֖ע בְּרִכְבּֽוֹ׃ כה וַיֹּ֗אמֶר אֶל־בִּדְקַר֙ שָֽׁלִשֹׁ֔ה שָׂ֚א הַשְׁלִכֵ֔הוּ בְּחֶלְקַ֕ת שְׂדֵ֖ה נָב֣וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֑י כִּֽי־זְכֹ֞ר אֲנִ֣י וָאַ֗תָּה אֵ֣ת רֹֽכְבִ֤ים צְמָדִים֙ אַֽחֲרֵי֙ אַחְאָ֣ב אָבִ֔יו וַֽה֙' נָשָׂ֣א עָלָ֔יו אֶת־הַמַּשָּׂ֖א הַזֶּֽה׃ כו אִם־לֹ֡א אֶת־דְּמֵ֣י נָבוֹת֩ וְאֶת־דְּמֵ֨י בָנָ֜יו רָאִ֤יתִי אֶ֨מֶשׁ֙ נְאֻם־ה֔' וְשִׁלַּמְתִּ֥י לְךָ֛ בַּחֶלְקָ֥ה הַזֹּ֖את נְאֻם־ה֑' וְעַתָּ֗ה שָׂ֧א הַשְׁלִכֵ֛הוּ בַּחֶלְקָ֖ה כִּדְבַ֥ר הֽ'׃ כז וַֽאֲחַזְיָ֤ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ רָאָ֔ה וַיָּ֕נָס דֶּ֖רֶךְ בֵּ֣ית הַגָּ֑ן וַיִּרְדֹּ֨ף אַֽחֲרָ֜יו יֵה֗וּא וַ֠יֹּאמֶר גַּם־אֹת֞וֹ הַכֻּ֣הוּ אֶל־הַמֶּרְכָּבָ֗ה בְּמַֽעֲלֵה־גוּר֙ אֲשֶׁ֣ר אֶֽת־יִבְלְעָ֔ם וַיָּ֥נָס מְגִדּ֖וֹ וַיָּ֥מָת שָֽׁם׃ כח וַיַּרְכִּ֧בוּ אֹת֛וֹ עֲבָדָ֖יו יְרֽוּשָׁלְָ֑מָה וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֧וֹ בִקְבֻֽרָת֛וֹ עִם־אֲבֹתָ֖יו בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃ כט וּבִשְׁנַת֙ אַחַ֣ת עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְיוֹרָ֖ם בֶּן־אַחְאָ֑ב מָלַ֥ךְ אֲחַזְיָ֖ה עַל־יְהוּדָֽה׃

(כב) וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם מלך ישראל אֶת יֵהוּא, וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם יֵהוּא. וַיֹּאמֶר לו יהוא, מָה הַשָּׁלוֹם – וכי מהו השלום הראוי לך, עַד שיגיע כגמול לזְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ, וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים, כלומר, אינכם ראויים לשלום.

(כג) וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו האוחזות ברסן הסוס, להפנות אותו לצד האחר, וַיָּנֹס, וַיֹּאמֶר אֶל אֲחַזְיָהוּ שעמד רחוק יותר, מִרְמָה יש כאן, אֲחַזְיָה.

(כד) וְיֵהוּא מיהר קודם שימלט יהורם, ומִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בחץ שפגע בֵּין זְרֹעָיו, וַיֵּצֵא הַחֵצִי (-החץ) מִלִּבּוֹ, וַיִּכְרַע למות בְּרִכְבּוֹ.

(כה) וַיֹּאמֶר יהוא אֶל בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, וביאר לו מדוע הוא מטיל עליו לעשות זאת, כִּי זְכֹר, אֲנִי וָאַתָּה, אֵת רֹכְבִים צְמָדִים – היינו שנינו רוכבים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו של יהורם באותה עת שהתנבא עליו אליהו את הנבואה הזו, וַה' נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה, וכיון ששנינו שמענו את דבר הנבואה, עלינו לקיימה, ויהוא הרגו ובדקר נשא את גופתו אל שדה נבות.

(כו) וכך היתה הנבואה שנאמרה לו למחרת הריגת נבות, אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ, בשעה שהרגתם, נְאֻם ה', וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת, נְאֻם ה'. וְעַתָּה עליך לקיים את הנבואה שבה נשבע ה' שיקבל את עונשו בחלקת נבות, ולכן שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה של נבות, כִּדְבַר ה'.

(כז) וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה רָאָה שהרג יהוא את יהורם, וַיָּנָס דֶּרֶךְ בֵּית הַגָּן, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו יֵהוּא, ומשם נמלט אחזיה לשומרון, וכשבא יהוא לשומרון, וַיֹּאמֶר יהוא, גַּם אֹתוֹ הַכֻּהוּ בחיצים אֶל הַמֶּרְכָּבָה, בְּמַעֲלֵה גוּר אֲשֶׁר אֶת (-סמוך ל)יִבְלְעָם, כי גם הוא מבית אחאב, וַיָּנָס אחזיה למְגִדּוֹ, ושם לכדוהו והביאוהו לפני יהוא, וַיָּמָת שָׁם.

(כח) וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עֲבָדָיו יְרוּשָׁלְָמָה, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִקְבֻרָתוֹ עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד.

(כט) וּבִשְׁנַת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיוֹרָם בֶּן אַחְאָב מלך ישראל, מָלַךְ אֲחַזְיָה עַל יְהוּדָה.