יא הָסֵ֣ר מֵֽעָלַ֣י נִגְעֶ֑ךָ מִתִּגְרַ֥ת יָֽ֝דְךָ֗ אֲנִ֣י כָלִֽיתִי׃ יב בְּֽתוֹכָ֘ח֤וֹת עַל־עָו֨͏ֹן ׀ יִסַּ֬רְתָּ אִ֗ישׁ וַתֶּ֣מֶס כָּעָ֣שׁ חֲמוּד֑וֹ אַ֤ךְ הֶ֖בֶל כָּל־אָדָ֣ם סֶֽלָה׃
֍ ֍ ֍
(יא) וכיון שכך הוא הדבר, אבקש ממך הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ, הם נגעי הגוף, שכל זמן שהנפש כלואה במאסר הגוף הרי גם היא מרגישה בהם, והם מונעים אותה מהשגת האושר והשלימות הנפשיים. ומדבר תחילה על הנגעים הטבעיים הבאים על האדם מצד שהוא מורכב מיסודות שונים, ואומר, מִתִּגְרַת יָדְךָ – מהמריבה הפנימית שיש בין יסודות הגוף, שיסודות אלו הם מעשה ידיך, אֲנִי כָלִיתִי, כלומר, לא רק הגוף סובל מכך, שמחמת סבל זה לא הייתי מצטער, אלא 'אני', כלומר הנפש שהיא עיקר האדם, גם היא מתכלה מהם, כי כל זמן שהגוף והנפש מחוברים מרגישה הנפש בצער הגוף ומכאוביו, והדבר מונע ממנה מלעסוק רק בהשגת השלימות.
(יב) ומוסיף לבקש על היסורים הבאים עליו בהשגחת ה' להחזירו בתשובה, ואומר, בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן, לא הוכחת את האדם רק בתוכחת אהבה ונחת, אלא יִסַּרְתָּ אִישׁ ביסורי הגוף, וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ – גם הדבר הנחמד שלו, שזו הנפש, תתמוסס ותכלה כאילו נאכל על ידי עָשׁ, ואם כן אַךְ הֶבֶל יהיה כָּל אָדָם, כי לא יוכל להשיג את התכלית שלשמה נברא, סֶלָה [-סיום הענין].
