א לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר׃ ב קַוּ֣͏ֹה קִוִּ֣יתִי יְהוָ֑ה וַיֵּ֥ט אֵ֝לַ֗י וַיִּשְׁמַ֥ע שַׁוְעָתִֽי׃ ג וַיַּֽעֲלֵ֤נִי ׀ מִבּ֥וֹר שָׁאוֹן֮ מִטִּ֪יט הַיָּ֫וֵ֥ן וַיָּ֖קֶם עַל־סֶ֥לַע רַגְלַ֗י כּוֹנֵ֥ן אֲשֻׁרָֽי׃
֍ ֍ ֍
פרק מ
מזמור זה אמר דוד בזמן שנעשה לו נס באחת הפעמים שנמלט מאויביו, וכאשר הביא זבחי תודה לה' פרסם את הנס, והתפלל על העתיד:
(א) לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר.
(ב) על ידי שתמיד קַוֹּה קִוִּיתִי אל יְיָ, לכן וַיֵּט אֵלַי – כביכול ירד אלי ה' להושיעני וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי [כי יש פעמים שה' מושיע על ידי אמצעים טבעיים, ואז הדבר משול לכך שה' שומע את התפילה בשמים, ומשם הוא מסובב את הישועה, אך כאשר ה' מושיע את האדם באמצעות נס גלוי, הרי זה כאילו ה' בעצמו יורד אל הארץ להושיע בידיו את המקוים לו].
(ג) וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן – הִצִּילָנִי מלטבוע בבור מלא מים הרוגשים וסוערים בשאון ורעש, מִטִּיט הַיָּוֵן – הִצִּילָנִי מהטיט הדביק שהיה שם, שהנדבק בטיט כזה אינו יכול לצאת ממנו. ולא זו בלבד שֶׁהִצִּילָנִי מצרות אלו, אלא וַיָּקֶם עַל סֶלַע מבוצר את רַגְלַי, במקום שאויבי אינם יכולים להגיע לשם, כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי – הכין את צעדי רגלי באופן שתהא להם עמידה חזקה שם.
