ו רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ ׀ אַתָּ֤ה ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהַי֮ נִ֥פְלְאֹתֶ֥יךָ וּמַחְשְׁבֹתֶ֗יךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ אֵ֤ין ׀ עֲרֹ֬ךְ אֵלֶ֗יךָ אַגִּ֥ידָה וַֽאֲדַבֵּ֑רָה עָֽ֝צְמ֗וּ מִסַּפֵּֽר׃ ז זֶ֤בַח וּמִנְחָ֨ה ׀ לֹֽא־חָפַ֗צְתָּ אָ֭זְנַיִם כָּרִ֣יתָ לִּ֑י עוֹלָ֥ה וַֽ֝חֲטָאָ֗ה לֹ֣א שָׁאָֽלְתָּ׃ ח אָ֣ז אָ֭מַרְתִּי הִנֵּה־בָ֑אתִי בִּמְגִלַּת־סֵ֗֝פֶר כָּת֥וּב עָלָֽי׃
֍ ֍ ֍
(ו) בפסוקים הבאים יבאר שהטעם שהוא מביא עתה קרבנות תודה אינו מחמת שכך הוא מצווה בתורה, אלא מחמת הבנת שכלו שכך ראוי לעשות, והעושה את המצוה מחמת התנדבות הנפש והלב, מעולה ומשובח יותר ממי שעושה כן רק מחמת חיובו, ועל כך אומר, הנה רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי – מעשים ובריאות רבות עשית בימי בראשית, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ – וכן חידשת ניסים ונפלאות רבים בכל הדורות עבור עם ישראל, אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ – ואמנם כל המעשים הללו, הטבעיים והנסיים, הם ללא ערך כלל לגדולתך האין סופית, ורק ביחס אלינו הם נחשבים לדברים גדולים ועצומים, אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה – אם ארצה להגיד ולדבר את כל הדברים הללו, הן אלו שנבראו בששת ימי בראשית והן אלו שנעשו בכל הדורות בדרך נס ופלא, עָצְמוּ מִסַּפֵּר – הרי לא אוכל לספרם מחמת עוצם ריבויים.
(ז) ולכן, אילו זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ – גם אם לא היית מצווה עלינו בתורה להקריב קרבנות, אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי – אשר לפי האמת השמעת לאוזנינו בתורתך שנביא קרבנות ויהיו על מזבחך לרצון, הרי גם לולא זאת, אילו עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ, ולא היית מצווה על דברים אלו כלל.
(ח) אָז אָמַרְתִּי – הייתי אומר אז, כי אף שלא מצאתי מצוה זו בספר התורה, הִנֵּה בָאתִי להקריב קרבנות מחמת שמצאתי כן בספר אחר, והוא, בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי – כאילו כתוב הדבר על הספר החקוק בלוח ליבי, כי הייתי מוצא חיוב זה בתוך ליבי והבנתי, שהשכל וטבע האדם מחייבים אותו להכיר טובה למי שהיטיב לו, ולהודות לו על כך בגלוי, וכמו שקין והבל מעצמם התעוררו להקריב קרבנות לה', כי זו מצוה שהאדם יכול וצריך להתעורר אליה מעצמו, גם אם לא היה מצטווה על כך בפירוש.