שיעור 19, ספר דניאל, פרק ב, לד-לו

לד חָזֵ֣ה הֲוַ֗יְתָ עַ֠ד דִּ֣י הִתְגְּזֶ֤רֶת אֶ֨בֶן֙ דִּי־לָ֣א בִידַ֔יִן וּמְחָ֤ת לְצַלְמָא֙ עַל־רַגְל֔וֹהִי דִּ֥י פַרְזְלָ֖א וְחַסְפָּ֑א וְהַדֵּ֖קֶת הִמּֽוֹן׃ לה בֵּאדַ֣יִן דָּ֣קוּ כַֽחֲדָ֡ה פַּרְזְלָא֩ חַסְפָּ֨א נְחָשָׁ֜א כַּסְפָּ֣א וְדַֽהֲבָ֗א וַֽהֲווֹ֙ כְּע֣וּר מִן־אִדְּרֵי־קַ֔יִט וּנְשָׂ֤א הִמּוֹן֙ רוּחָ֔א וְכָל־אֲתַ֖ר לָֽא־הִשְׁתְּכַ֣ח לְה֑וֹן וְאַבְנָ֣א ׀ דִּֽי־מְחָ֣ת לְצַלְמָ֗א הֲוָ֛ת לְט֥וּר רַ֖ב וּמְלָ֥את כָּל־אַרְעָֽא׃ לו דְּנָ֣ה חֶלְמָ֔א וּפִשְׁרֵ֖הּ נֵאמַ֥ר קֳדָם־מַלְכָּֽא׃

(לד) חָזֵה הֲוַיְתָ – רואה היית בחלומך (כי מכאן ואילך לא ראה עתה בחזיונו, אלא הזכיר לו דניאל את מה שראה בחלומו), עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן – שנגזרה אבן מעצמה, לא בידי אדם, וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא – והכתה את הצלם על רגליו, במקום העשוי מברזל ומחרס, והיינו בתחתית רגליו, וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן – וכתשה אותם.

(לה) בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה – אז נכתשו יחד כל חלקי הפסל, פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא – הברזל, החרס, הנחושת, הכסף והזהב, וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט – ונעשו כמוץ מגרנות התבואה שבקיץ, וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא – ונשאה אותם הרוח, וְכָל אֲתַר לָא הִשְׁתְּכַח לְהוֹן – עד שלא נמצא להם שום מקום שיהיו בו, וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא – ואילו אותה אבן שהכתה את הצלם, הֲוָת לְטוּר רַב – נעשתה להר גדול, וּמְלָאת כָּל אַרְעָא – ומילאה את כל הארץ.

(לו) דְּנָה חֶלְמָא – זהו החלום, שאותו אמר דניאל למלך בפני כל עבדיו, וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא – ואת פתרונו אומר לפני המלך לבדו, שלא בנוכחות שריו ועבדיו (כיון שהפתרון הורה על ביטול מלכותו לאחר זמן, ואין זה מכבוד המלכות לומר זאת בפני אחרים).