י עַתָּ֥ה אָק֖וּם יֹאמַ֣ר ה֑' עַתָּה֙ אֵֽרוֹמָ֔ם עַתָּ֖ה אֶנָּשֵֽׂא׃ יא תַּֽהֲר֥וּ חֲשַׁ֖שׁ תֵּ֣לְדוּ קַ֑שׁ רֽוּחֲכֶ֕ם אֵ֖שׁ תֹּֽאכַלְכֶֽם׃ יב וְהָי֥וּ עַמִּ֖ים מִשְׂרְפ֣וֹת שִׂ֑יד קוֹצִ֥ים כְּסוּחִ֖ים בָּאֵ֥שׁ יִצַּֽתּוּ׃
֍֍֍
(י) לאחר שמתאר את גודל החורבן שעשה סנחריב, אומר ה', עַתָּה אָקוּם, יֹאמַר ה', להושיע את ישראל אשר במלכות יהודה, עַתָּה אֵרוֹמָם על מלכות אשור, עַתָּה אֶנָּשֵׂא בפי כל הבריות, על גודל הנפלאות.
(יא) כי אתם, מחנה אשור, תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ – הריונכם הוא ה'חשש' שזו ראש השיבולת, ומחמת כן תֵּלְדוּ קַשׁ, שזו השיבולת עצמה, והחשש והקש זהו משל למעשיהם הרעים, ורוּחֲכֶם – הדיבור שיצא מפיכם, שהוא החירוף והגידוף שאמרו כלפי ה', זה יהיה האֵשׁ אשר תבער באותו 'קש' של מעשיכם, ותֹּאכַלְכֶם.
(יב) וְהָיוּ עַמִּים כמִשְׂרְפוֹת שִׂיד, ששומרים על חומם ימים רבים, כך תבער בהם האש זמן רב, ומאידך יהיו כקוֹצִים כְּסוּחִים אשר בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ במהירות, כך יהיו אותם עמים, שבקלות ובמהירות תתפשט בהם האש, כקוצים, ותבער בהם האש ימים רבים, כמשרפות השיד.
