י אֽוֹמְרָ֤ה ׀ לְאֵ֥ל סַלְעִי֮ לָמָ֪ה שְׁכַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה־קֹדֵ֥ר אֵלֵ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב׃ יא בְּרֶ֤צַח ׀ בְּֽעַצְמוֹתַ֗י חֵֽרְפ֥וּנִי צֽוֹרְרָ֑י בְּאָמְרָ֥ם אֵלַ֥י כָּל־הַ֝יּ֗וֹם אַיֵּ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ יב מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֮ וּֽמַה־תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי׃
֍ ֍ ֍
(י) ואולם עתה, בזמן הגלות, כאשר יש רק גלים ומשברים של צרות המתרגשות לבוא, ואין את קול החסד, ואין ניסים ונפלאות, בזמן אשר כזה אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי, לָמָה שְׁכַחְתָּנִי מלעשות לי ניסים, לָמָּה קֹדֵר אֵלֵךְ – מדוע אלך בעצבות ובחשיכה, בְּלַחַץ אוֹיֵב – מחמת לחצו של האויב.
(יא) ועוד טעם לכך שאלך קודר בזמן זה, בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי – כמו רציחה פנימית הקיימת בתוכי, והיא באה מחמת אשר חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי, בְּאָמְרָם אֵלַי כָּל הַיּוֹם, אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ שיעשה לך ניסים ונפלאות כפי שעשה בימי קדם.
(יב) משיב עתה תשובה אל נפשו ואומר, מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי ותתיאשי נַפְשִׁי, וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי לחשוב שבי תלוי הדבר, הוֹחִילִי לֵאלֹהִים אשר רק בידו תלויה ישועת ישראל, כִּי בודאי יבוא הזמן אשר עוֹד אוֹדֶנּוּ [-אודה לו] על יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי, כאשר ינהיג ה' את ישראל בהנהגה גלויה של ניסים ונפלאות, ולשון 'ישועות פני ואלוהי' מורה על השייכות של ישראל אל האלהים, בעשותו להם ניסים ונפלאות גלויים, להורות שהוא אלוהיהם אשר לא עזבם ולא נטשם, ומנהיגם בהנהגה פלאית.