שיעור 20. ספר יהושע, פרק ז, יט-כו

יט וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־עָכָ֗ן בְּנִי֙ שִֽׂים־נָ֣א כָב֗וֹד לַֽה֛' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וְתֶן־ל֣וֹ תוֹדָ֑ה וְהַגֶּד־נָ֥א לִי֙ מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ אַל־תְּכַחֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ כ וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָֽנֹכִ֤י חָטָ֨אתִי֙ לַֽה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי׃ כא וָאֵ֣רֶא בַשָּׁלָ֡ל אַדֶּ֣רֶת שִׁנְעָר֩ אַחַ֨ת טוֹבָ֜ה וּמָאתַ֧יִם שְׁקָלִ֣ים כֶּ֗סֶף וּלְשׁ֨וֹן זָהָ֤ב אֶחָד֙ חֲמִשִּׁ֤ים שְׁקָלִים֙ מִשְׁקָל֔וֹ וָֽאֶחְמְדֵ֖ם וָֽאֶקָּחֵ֑ם וְהִנָּ֨ם טְמוּנִ֥ים בָּאָ֛רֶץ בְּת֥וֹךְ הָאָֽהֳלִ֖י וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃ כב וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוֹשֻׁ֨עַ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיָּרֻ֖צוּ הָאֹ֑הֱלָה וְהִנֵּ֧ה טְמוּנָ֛ה בְּאָֽהֳל֖וֹ וְהַכֶּ֥סֶף תַּחְתֶּֽיהָ׃ כג וַיִּקָּחוּם֙ מִתּ֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל וַיְבִאוּם֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ וְאֶ֖ל כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּצִּקֻ֖ם לִפְנֵ֥י הֽ'׃ כד וַיִּקַּ֣ח יְהוֹשֻׁ֣עַ אֶת־עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֡רַח וְאֶת־הַכֶּ֣סֶף וְאֶת־הָֽאַדֶּ֣רֶת וְֽאֶת־לְשׁ֣וֹן הַזָּהָ֡ב וְֽאֶת־בָּנָ֡יו וְֽאֶת־בְּנֹתָ֡יו וְאֶת־שׁוֹרוֹ֩ וְאֶת־חֲמֹר֨וֹ וְאֶת־צֹאנ֤וֹ וְאֶֽת־אָהֳלוֹ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ וַיַּֽעֲל֥וּ אֹתָ֖ם עֵ֥מֶק עָכֽוֹר׃ כה וַיֹּ֤אמֶר יְהוֹשֻׁ֨עַ֙ מֶ֣ה עֲכַרְתָּ֔נוּ יַעְכָּרְךָ֥ ה֖' בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּרְגְּמ֨וּ אֹת֤וֹ כָל־יִשְׂרָאֵל֙ אֶ֔בֶן וַיִּשְׂרְפ֤וּ אֹתָם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּסְקְל֥וּ אֹתָ֖ם בָּֽאֲבָנִֽים׃ כו וַיָּקִ֨ימוּ עָלָ֜יו גַּל־אֲבָנִ֣ים גָּד֗וֹל עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּ֥שָׁב ה֖' מֵֽחֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ עַל־כֵּ֠ן קָרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ עֵ֣מֶק עָכ֔וֹר עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

– – – – –

(יט) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן, בְּנִי, שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שעל פיו נעשה הגורל, ואל תכחיש את הגורל, וְתֶן לוֹ תוֹדָה – התוודה על יתר העבירות, וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי.

(כ) וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר, אָמְנָה (-באמת) אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בחרם זה, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי כבר בחרמות אחרים שהיו בימי משה רבינו, וכיון שהורגל בדבר נעשה לו כהיתר.

(כא) והוסיף עכן לומר מדוע התיר לעצמו למעול בחרם, וָאֵרֶא בַשָּׁלָל (וחשב שמחמת שזהו שלל מלחמה מותר לו לקחתו), אַדֶּרֶת שִׁנְעָר (שהיתה של מלך בבל, וחשב שכיון שבאה האדרת ממדינה אחרת אינה בכלל החרם) אַחַת טוֹבָה (וכיון שהיתה טובה פיתהו יצרו לקחתה), וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ (וחשב שכיון שהם מתכות, העתידות להגיע לאוצר ה', אינו עובר על איסור חרם, אלא רק על איסור מעילה), וָאֶחְמְדֵם, וָאֶקָּחֵם, וְהִנָּם טְמוּנִים בָּאָרֶץ בְּתוֹךְ הָאָהֳלִי – באהל המיוחד לי, ועדיין לא השתמשתי בהם כלל, וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ – תחת האדרת.

(כב) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים – שליחים, וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה לפני שיבואו קרובי משפחתו ויקחו משם את הדברים כדי להצילו, וְהִנֵּה האדרת טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ, וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ.

(כג) וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה' – פיזרו אותם לפני ארון הברית, כדי שיראו הכל שאכן מעל עכן בחרם.

(כד) וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן בנו של זֶרַח, וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב, כדי לשורפם, וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו לקח כדי שיהיו נוכחים בשעת העונש ולא ילכו בדרכו, וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְכָל יִשְׂרָאֵל היו עִמּוֹ, וַיַּעֲלוּ אֹתָם על ההר המוליך אל עֵמֶק עָכוֹר.

(כה) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ לעכן, מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכָּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה, וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן, כיון שהיה חייב סקילה על חילול השבת, שהוציא את האדרת והכסף מרשות לרשות, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם – אותו ואת בהמותיו ואת כל ממונו בָּאֵשׁ, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים (אך את בניו ובנותיו לא הרגו, ולקחו אותם רק כדי שיראו את העונש).

(כו) וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל הקיים עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר, וזהו שמו עַד הַיּוֹם הַזֶּה.