(א) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָתַ֞ן הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה אֶת־בֵּ֥ית הָמָ֖ן צֹרֵ֣ר כתיב היהודיים הַיְּהוּדִ֑ים וּמָרְדֳּכַ֗י בָּ֚א לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־הִגִּ֥ידָה אֶסְתֵּ֖ר מַ֥ה הוּא־לָֽהּ׃ (ב) וַיָּ֨סַר הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֗וֹ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱבִיר֙ מֵֽהָמָ֔ן וַֽיִּתְּנָ֖הּ לְמָרְדֳּכָ֑י וַתָּ֧שֶׂם אֶסְתֵּ֛ר אֶֽת־מָרְדֳּכַ֖י עַל־בֵּ֥ית הָמָֽן׃ (ג) וַתּ֣וֹסֶף אֶסְתֵּ֗ר וַתְּדַבֵּר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתִּפֹּ֖ל לִפְנֵ֣י רַגְלָ֑יו וַתֵּ֣בְךְּ וַתִּתְחַנֶּן־ל֗וֹ לְהַֽעֲבִיר֙ אֶת־רָעַת֙ הָמָ֣ן הָֽאֲגָגִ֔י וְאֵת֙ מַֽחֲשַׁבְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר חָשַׁ֖ב עַל־הַיְּהוּדִֽים׃ (ד) וַיּ֤וֹשֶׁט הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְאֶסְתֵּ֔ר אֵ֖ת שַׁרְבִ֣ט הַזָּהָ֑ב וַתָּ֣קָם אֶסְתֵּ֔ר וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ה) וַ֠תֹּאמֶר אִם־עַל־הַמֶּ֨לֶךְ ט֜וֹב וְאִם־מָצָ֧אתִי חֵ֣ן לְפָנָ֗יו וְכָשֵׁ֤ר הַדָּבָר֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְטוֹבָ֥ה אֲנִ֖י בְּעֵינָ֑יו יִכָּתֵ֞ב לְהָשִׁ֣יב אֶת־הַסְּפָרִ֗ים מַֽחֲשֶׁ֜בֶת הָמָ֤ן בֶּֽן־הַמְּדָ֨תָא֙ הָֽאֲגָגִ֔י אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֗ב לְאַבֵּד֙ אֶת־הַיְּהוּדִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בְּכָל־מְדִינ֥וֹת הַמֶּֽלֶךְ׃ (ו) כִּ֠י אֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּֽרָעָ֖ה אֲשֶׁר־יִמְצָ֣א אֶת־עַמִּ֑י וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מֽוֹלַדְתִּֽי׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה וּֽלְמָרְדֳּכַ֖י הַיְּהוּדִ֑י הִנֵּ֨ה בֵית־הָמָ֜ן נָתַ֣תִּי לְאֶסְתֵּ֗ר וְאֹתוֹ֙ תָּל֣וּ עַל־הָעֵ֔ץ עַ֛ל אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יָד֖וֹ כתיב ביהודיים בַּיְּהוּדִֽים׃ (ח) וְ֠אַתֶּם כִּתְב֨וּ עַל־הַיְּהוּדִ֜ים כַּטּ֤וֹב בְּעֵֽינֵיכֶם֙ בְּשֵׁ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וְחִתְמ֖וּ בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ כִּֽי־כְתָ֞ב אֲשֶׁר־נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם־הַמֶּ֗לֶךְ וְנַחְתּ֛וֹם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּ֖לֶךְ אֵ֥ין לְהָשִֽׁיב׃ (ט) וַיִּקָּֽרְא֣וּ סֹפְרֵֽי־הַמֶּ֣לֶךְ בָּֽעֵת־הַ֠הִיא בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁלִישִׁ֜י הוּא־חֹ֣דֶשׁ סִיוָ֗ן בִּשְׁלוֹשָׁ֣ה וְעֶשְׂרִים֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מָרְדֳּכַ֣י אֶל־הַיְּהוּדִ֡ים וְאֶ֣ל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִֽים־וְהַפַּחוֹת֩ וְשָׂרֵ֨י הַמְּדִינ֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֗וּשׁ שֶׁ֣בַע וְעֶשְׂרִ֤ים וּמֵאָה֙ מְדִינָ֔ה מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשֹׁנ֑וֹ וְאֶ֨ל־הַיְּהוּדִ֔ים כִּכְתָבָ֖ם וְכִלְשׁוֹנָֽם׃ (י) וַיִּכְתֹּ֗ב בְּשֵׁם֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹ֔שׁ וַיַּחְתֹּ֖ם בְּטַבַּ֣עַת הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֣ח סְפָרִ֡ים בְּיַד֩ הָֽרָצִ֨ים בַּסּוּסִ֜ים רֹֽכְבֵ֤י הָרֶ֨כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים בְּנֵ֖י הָֽרַמָּכִֽים׃
פרק ח
(א) מצד דיני המלכות, אדם הנהרג על ידי המלך מחמת מרידה וכדומה, כל נכסיו שייכים למלך. אמנם אחשורוש רצה להראות לכל שלא הרג את המן מחמת שמרד בו, אלא מחמת שרצה להזיק למלכה ולעמה, ולכן בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים, ובכך פרסם לכל שהריגתו היתה מחמת שהוא צורר היהודים, וכיון שנהרג מחמת מרידתו במלכה, נכסיו ניתנים למלכה, וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ – הורשה לבוא תמיד לפני המלך, גם ללא הושטת השרביט, כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ, שהיא בת דודו.
(ב) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן, ומיד, כשעדיין לא נתנה על יד עצמו, וַיִּתְּנָהּ תיכף לְמָרְדֳּכָי, וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן, באופן שכל עושרו וגדולתו של המן ניתנו ברגע אחד למרדכי, יכין רשע וצדיק ילבש.
(ג) כיון שראתה אסתר שלא השיב לה המלך על עצם בקשתה להציל את היהודים, אלא נתן לה מתנות ודברים אחרים, חששה שאין המלך רוצה למלא את בקשתה, ולכן הוא מסיח את דעתה בענינים אחרים, ולכן, וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ דברי טעם וחכמה, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ, לְהַעֲבִיר מיד אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי, וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים, ורצונה היה שישלח המלך מיד שליחים שיחזירו את האגרות החתומות, שעדיין לא נפתחו, ובכך תתבטל הגזירה.
(ד) וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב, כנותן לה רשות שתקום ותפרט את הדברים כראוי, וַתָּקָם אֶסְתֵּר, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
(ה) וַתֹּאמֶר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, שעצם הבקשה טובה בעיניו, וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, אף אם הבקשה עצמה אינה טובה בעיניו מכל מקום ימלאנה מחמת שמצאתי חן לפניו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כי יהיה לו בכך תועלת, כאשר ינהג בצדק וביושר, וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו, וכיון שהוא זקוק לה הרי טוב לו שתחיה ולא תמות מחמת שתראה את הצרה שתמצא את עמה, ומחמת ארבעה טעמים אלו ביקשה בקשה זו, שיִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים, ואין בכך בזיון למלך כיון שאין השרים יודעים כלל מה כתוב בספרים החתומים, וגם אין זה בזיון למלך מצד עצמו שחוזר בו, כיון שהכתוב בספרים אינו מחשבת המלך, אלא מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי לבדו, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.
(ו) ועתה הוסיפה מדוע אין נכונה העצה (שרצה אחשורוש לעשות, ואכן עשה זאת בסוף) לשלוח ספרים חדשים חתומים וסגורים עד אותו תאריך, שבהם יהיו כתובים דברים אחרים, כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי בתוך הזמן הזה, כי כבר התפרסם הדבר שניתנו היהודים למשיסה, ובחודשים אלו ירדפו אותם האויבים, וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי כשיגיע התאריך של שלשה עשר באדר, כי כשיפתחו את האגרות החתומות יקיימו את הכתוב באגרות הראשונות, להרוג את היהודים, ולא ישמעו לאגרות האחרונות.
(ז) אמנם המלך לא הסכים לעצת אסתר, אלא רצה לשלוח אגרות חדשות חתומות, ויעץ להם עצה טובה ונכונה שתציל אותם מכל נזק, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר, וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים, ואם כן כולם יודעים שאני אוהב כעת את היהודים ורוצה בטובתם.
(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים באגרות החדשות כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, ובאגרות הגלויות השניות תכתבו שיהיו היהודים עתידים ליום הזה לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לכתבים הגלויים הראשונים, שבהם נכתב רק 'להיות עתידים' ולא התבאר מי יהיו עתידים ולשם מה, ועתה יבואר שהיהודים יהיו עתידים להינקם באויביהם, ובכך יתוקן החשש של אסתר שבחודשים אלו ירדפו הגויים את היהודים, כי מאחר ויראו בכתב הגלוי שהיהודים עתידים להינקם מאויביהם, לא ירדפו את היהודים כלל. ובכתבים החתומים השניים תכתבו נוסח הנותן רשות ליהודים לנקום באויביהם, ואין זו סתירה לאגרות החתומות הראשונות, כיון שבראשונות ניתנה רשות לאויבים להרוג את היהודים, ובאחרונות ניתנה רשות ליהודים לעמוד על נפשם ולנקום באויביהם, כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב, ואין אפשרות לבטלו לגמרי, אלא רק להוסיף עליו. ואמנם כשיגיע יום שלשה עשר באדר ויפתחו את שתי האגרות החתומות, לא ירצו השרים לקיים את האגרות הראשונות, כיון שהם יודעים שהמלך העניש את המן על ששלח ידו ביהודים, ויפחדו שגם הם ייענשו, ובודאי יעדיפו להסתיר את האגרות הראשונות ולפרסם רק את האגרות השניות, וכך לא ידעו המון העם כלל שיש להם רשות להכות ביהודים, ואין חשש סכנה.
(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, והטעם שחיכו עד אותו הזמן (אף שתליית המן היתה כבר בששה עשר בניסן), כיון שחששו שאם ישלחו שלוחים חדשים לא יאמינו להם בכל המדינות, ולכן המתינו עד שיחזרו הרצים ששלח המן, ושלחו אותם בעצמם בשליחות השניה, ועל ידי זה האמינו להם בכל המדינות, וַיִּכָּתֵב באגרות השניות כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם, והטעם ששלח אל היהודים בפני עצמם, כדי להראות שהאגרות האחרונות עדיפות מהראשונות, והיהודים, שלא קיבלו את האגרות הראשונות, לא היו משועבדים להם כלל, אלא רק לאגרות השניות (ואמנם השרים שקיבלו את שתי האגרות יכלו לבחור איזו איגרת לקיים, וכפי שהתבאר).
(י) וַיִּכְתֹּב מרדכי את האגרות החדשות בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים, והטעם ששלחם בסוסים (ואילו המן שלחם רגלית), כיון שהיו עייפים מטורח הדרך, שהרי אותם שלוחים עצמם נשלחו שוב (כמבואר בפסוק ט'), או כדי למהר ולהקל על ישראל מהצרה שבאה עליהם.
