א לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל׃ ב אֱלֹהִ֤ים ׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ־לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם׃ ג אַתָּ֤ה ׀ יָֽדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֝אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם׃
֍ ֍ ֍
פרק מד
מזמור זה נאמר על הגלות, ובו מזכיר את הנפלאות שעשה לנו ה' בימי קדם, ומבקש שיוסיף ה' להושיענו, למען שמו הגדול, מחמת גודל אמונתם של ישראל, ומחמת רוב חסדי ה':
(א) לַמְנַצֵּחַ, לִבְנֵי קֹרַח, מַשְׂכִּיל.
(ב) תחילה מבאר שהידיעה שלנו על הניסים שעשה ה' לישראל היא ידיעה ברורה, אֱלֹהִים, בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, ולא מפי אחרים שיתכן שלא הבינו את הדברים היטב או שהוסיפו מליבם דברים שלא היו, ושמיעת אזנינו לא היתה מאנשים זרים, העשויים לשקר, אלא אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, ואין האבות מנחילים לבניהם דברי שקר, וקבלה הנמשכת מאב לבנו היא קבלה אמיתית ונאמנת, והם סיפרו לנו פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם – שעשית בימיהם פעולה מחודשת שאינה באה מכח חוקי הטבע, אלא בדרך נס, ודבר זה היה בִּימֵי קֶדֶם, וכפי שיבאר בפסוקים הבאים.
(ג) בזמן שנכנסו בני ישראל לארץ, אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ – אתה בעצמך, לא על ידי שליח, הורשת והוצאת את הגוים שהיו בארץ, וַתִּטָּעֵם – כדי לטעת את ישראל בארץ זו שהכנת להם, והיתה לכך תכלית נוספת, תָּרַע לְאֻמִּים – להעניש ולהביא רעה על האומות שהיו בארץ [ולשון 'לאומים' מורה על קיבוץ אנשים שיש להם דת אחת, ומלמד בכך שהיתה דתם והנהגתם בעבודה זרה רעה לפני ה', ומחמת כן הענישם], וַתְּשַׁלְּחֵם מהארץ.
