שיעור 204, ספר מלכים ב', פרק יח, יז-כא

יז וַיִּשְׁלַ֣ח מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֡וּר אֶת־תַּרְתָּ֣ן וְאֶת־רַב־סָרִ֣יס ׀ וְאֶת־רַבְשָׁקֵ֨ה מִן־לָכִ֜ישׁ אֶל־הַמֶּ֧לֶךְ חִזְקִיָּ֛הוּ בְּחֵ֥יל כָּבֵ֖ד יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וַֽיַּעֲלוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ יְרֽוּשָׁלִַ֔ם וַיַּֽעֲל֣וּ וַיָּבֹ֗אוּ וַיַּֽעַמְדוּ֙ בִּתְעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָֽעֶלְיוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֕ר בִּמְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כֹבֵֽס׃ יח וַֽיִּקְרְאוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם אֶלְיָקִ֥ים בֶּן־חִלְקִיָּ֖הוּ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַבָּ֑יִת וְשֶׁבְנָה֙ הַסֹּפֵ֔ר וְיוֹאָ֥ח בֶּן־אָסָ֖ף הַמַּזְכִּֽיר׃ יט וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ רַבְשָׁקֵ֔ה אִמְרוּ־נָ֖א אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כֹּֽה־אָמַ֞ר הַמֶּ֤לֶךְ הַגָּדוֹל֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר מָ֧ה הַבִּטָּח֛וֹן הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּטָֽחְתָּ׃ כ אָמַ֨רְתָּ֙ אַךְ־דְּבַר־שְׂפָתַ֔יִם עֵצָ֥ה וּגְבוּרָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה עַתָּה֙ עַל־מִ֣י בָטַ֔חְתָּ כִּ֥י מָרַ֖דְתָּ בִּֽי׃ כא עַתָּ֡ה הִנֵּ֣ה בָטַ֣חְתָּ לְּךָ֡ עַל־מִשְׁעֶנֶת֩ הַקָּנֶ֨ה הָרָצ֤וּץ הַזֶּה֙ עַל־מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֨ר יִסָּמֵ֥ךְ אִישׁ֙ עָלָ֔יו וּבָ֥א בְכַפּ֖וֹ וּנְקָבָ֑הּ כֵּ֚ן פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְכָֽל־הַבֹּטְחִ֖ים עָלָֽיו׃

(יז) מיד לאחר ששלח חזקיה מלך יהודה את המס למלך אשור, הכין את עצמו למלחמה, כמסופר בדברי הימים (ב' פרק לב) שחיזק את החומה, והסב את תעלת המים לתוך העיר ירושלים, כדי שלא יהיו מים לבאים לצור על ירושלים, וכשראה זאת מלך אשור הבין שכוונת חזקיה להתכונן למלחמה, ולכן החשיבו כמורד בו. וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַבְשָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס, כי את תעלת המים הזו סתם חזקיה והסב את המים לתוך ירושלים, כדי שמלך אשור וחייליו לא ימצאו מים סביב לירושלים, ובעומדם שם התכוונו להוכיח לחזקיה שהוא המורד ופותח במלחמה.

(יח) וַיִּקְרְאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת – הממונה על בית המלך, וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר, וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר – שתפקידו להזכיר למלך מי בא לפניו ראשון לדין או לבקש בקשה.

(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ, כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ, למרוד פעם נוספת במלך אשור.

(כ) הרי יודע אני שאָמַרְתָּ בליבך שכניעתך למלך אשור בפעם הקודמת לא היתה כניעה אמיתית, אלא אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם – דיבור מהשפה ולחוץ, ובינתיים רצית להכין עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה, אמנם לפי דעתי כבר קיבלת להיות משועבד לי, ומרידתך כעת חמורה יותר, ולכן כשאנצחך כעת לא אסתפק בהטלת מס כמו כל האומות שכבשתי, אלא אגלה אותך מארצך, ואם כן, עַתָּה – כעת, שסכנתך גדולה יותר, עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי.

(כא) עַתָּה, אם בטחת על בני אדם, הרי בודאי סמכת על מצרים, והִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל מִצְרַיִם, וממשיל בכך את הבטחון במצרים לאדם הנשען על קנה שבור, שיש לו שתי חסרונות, א. שהנשען חושב שיש לו על מי להשען, ומחמת כן אינו נסמך על רגליו כלל, ובאמת זהו קנה חלש שאי אפשר להשען עליו. ב. שהוא רצוץ ושבור, ומחמת כן אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ – נוקב הוא את היד של הנשען עליו, וכֵּן הוא פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו, כיון שבאמת הוא חלש ואינו יכול לעזור במאומה, וגורם לנשענים עליו שלא לסמוך על עצמם ולא להכין עצה וגבורה למלחמתם, ומלבד זאת הוא מזיק בכך שהוא בא לארצכם ולוקח לעצמו מנחה ומס, ואינו מועיל כלל.