יב תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַֽאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵֽרִיתָֽנוּ׃ יג תִּמְכֹּֽר־עַמְּךָ֥ בְלֹא־ה֑וֹן וְלֹֽא־רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִֽירֵיהֶֽם׃ יד תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִֽיבוֹתֵֽינוּ׃ טו תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד־רֹ֗֝אשׁ בַּלְאֻמִּֽים׃
֍ ֍ ֍
(יב) וגדלה הרעה יותר, עד אשר תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן העומדים למַאֲכָל, וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ – פיזרת אותנו בין הגויים, כפי שמפזרים את הצאן בין הזאבים שיוכלו לטורפם, כך אכלו אותנו הגויים בכל פה.
(יג) ולא זו בלבד שהיינו כצאן מאכל, אלא השתמשו בנו הגויים כאילו קנו אותנו ממך, ולא מכרת אותנו בממון רב, שאז הקונה מחשיב את מה שקנה, אלא תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן, במחיר מועט, ומחמת כן איננו חשובים בעיניהם כלל, וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם – אף לא השארת את דמי המכירה בידם, כהלואה המחייבת אותם בתשלומי ריבית [ו'רִבִּיתָ' הוא מלשון ריבית].
(יד) ובאנו אחר כך לרעה גדולה יותר, שלא נמצא מי שרצה להחזיק בנו אפילו כעבדים, עד אשר תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ – היתה זו חרפה למי שיש בארצו ובשכנותו יהודי, ואף לא יכולנו לגור במקומות מיוחדים לנו לבד, כי היינו לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ, ולא הניחו לנו לגור אפילו בסביבותם.
(טו) תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם, כי הכל ידעו שבימי קדם היינו חשובים ונכבדים, ומיוחדים להיות עם ה', ועתה ירדנו פלאים, והיינו למשל ולשנינה בפי כל הגויים, שזהו כינוי לקיבוץ המדיני של האנשים, והיינו מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים, שהם הקיבוץ של האנשים שיש להם דת אחת, כי היו לועגים לדתינו ולאמונתינו.