(יא) אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ לַיְּהוּדִ֣ים ׀ אֲשֶׁ֣ר בְּכָל־עִיר־וָעִ֗יר לְהִקָּהֵל֮ וְלַֽעֲמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁם֒ לְהַשְׁמִיד֩ וְלַֽהֲרֹ֨ג וּלְאַבֵּ֜ד אֶת־כָּל־חֵ֨יל עַ֧ם וּמְדִינָ֛ה הַצָּרִ֥ים אֹתָ֖ם טַ֣ף וְנָשִׁ֑ים וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃ (יב) בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃ (יג) פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָֽעַמִּ֑ים וְלִֽהְי֨וֹת כתיב היהודיים הַיְּהוּדִ֤ים כתיב עתודים עֲתִידִים֙ לַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְהִנָּקֵ֖ם מֵאֹֽיְבֵיהֶֽם׃ (יד) הָֽרָצִ֞ים רֹֽכְבֵ֤י הָרֶ֨כֶשׁ֙ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִ֔ים יָ֥צְא֛וּ מְבֹֽהָלִ֥ים וּדְחוּפִ֖ים בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֑לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃
(טו) וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַֽעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָֽהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה׃ (טז) לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר׃ (יז) וּבְכָל־מְדִינָ֨ה וּמְדִינָ֜ה וּבְכָל־עִ֣יר וָעִ֗יר מְקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר דְּבַר־הַמֶּ֤לֶךְ וְדָתוֹ֙ מַגִּ֔יעַ שִׂמְחָ֤ה וְשָׂשׂוֹן֙ לַיְּהוּדִ֔ים מִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֨רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃
(יא) ותוכן האגרות שכתב מרדכי, אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ רשות לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז.
(יב) בְּיוֹם אֶחָד, בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר (ובאמת לא רצה מרדכי שישראל יבזזו את שלל אויביהם, כי אין זה כבוד עבורם, וכפי שבאמת לבסוף לא שלחו ישראל ידיהם בביזה. ומכל מקום הוצרך לכתוב כן, כיון שהיה צורך שהאגרות השניות לא יסתרו את האגרות הראשונות, אך התחכם לכתוב תחילה 'ושללם לבוז' ואחר כך שיהיה הכל 'ביום אחד', וכיון שנתן להם רשות לבזוז את השלל רק באותו יום של הריגת שונאיהם, בודאי לא יעזבו את העיקר, שהוא עשיית הנקמה באויבי ה', בשביל לפנות אל השלל, וגם ידע מרדכי שישראל יבינו בכך שרמז להם שלא יפנו כלל אל השלל והביזה. אמנם המן, באגרות הראשונות, כתב (פרק ג' פסוק י"ג) "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז", כלומר, שההריגה תהיה ביום אחד, ואחר כך 'ושללם לבוז', כי ידע שאם יתיר להם לשלול שלל ולבוז ביזה ביום הראשון, יעוטו כולם על השלל, ואילו הוא רצה שיהרגו את ישראל, ולכן אסר עליהם לשלול שלל ביום ההריגה, אלא רק להרוג, ואחר כך יבזזו את שללם).
(יג) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב – והאגרת הגלויה נשלחה לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וכתב זה היה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים, וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה, לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם.
(יד) הָרָצִים, רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, כי לא ידעו מדוע הם נשלחים שנית מיד אחרי שחזרו מהשליחות הראשונה. ורק אחרי שיצאו השלוחים לכל המדינות, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ועשה כן מרדכי גם כן כדי שלא יוודע הדבר לאויבי היהודים ויפצירו במלך לבטל את הדבר, ולכן רק אחרי שיצאו השלוחים לכל המדינות הודיע מרדכי את הדבר בשושן הבירה עצמה.
(טו) אף שהמלך אחשורוש רצה לגדל מיד את מרדכי, לא הסכים מרדכי לקבל על עצמו שום גדולה עד שיסיים לעסוק בהצלת היהודים, ורק אחרי שעשה את הכל באופן הטוב ביותר, וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, תְּכֵלֶת וָחוּר, וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה, וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה, כי גם הגויים משאר האומות שמחו בכבודו של מרדכי היהודי.
(טז) ובמיוחד לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.
(יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, כי כבר באגרות הגלויות של מרדכי נכתב עיקר הדבר, שיהיו היהודים רשאים להינקם מאויביהם בשלשה עשר באדר, והיו עושים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב. וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים – מתגיירים ונעשים יהודים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.
