כט וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת אָכ֤וֹל הַשָּׁנָה֙ סָפִ֔יחַ וּבַשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית סָחִ֑ישׁ וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁלִישִׁ֗ית זִרְע֧וּ וְקִצְר֛וּ וְנִטְע֥וּ כְרָמִ֖ים וְאִכְל֥וּ פִרְיָֽם׃ ל וְיָ֨סְפָ֜ה פְּלֵיטַ֧ת בֵּית־יְהוּדָ֛ה הַנִּשְׁאָרָ֖ה שֹׁ֣רֶשׁ לְמָ֑טָּה וְעָשָׂ֥ה פְרִ֖י לְמָֽעְלָה׃ לא כִּ֤י מִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ תֵּצֵ֣א שְׁאֵרִ֔ית וּפְלֵיטָ֖ה מֵהַ֣ר צִיּ֑וֹן קִנְאַ֛ת ה֥' צְבָ֖אוֹת תַּֽעֲשֶׂה־זֹּֽאת׃ לב לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' אֶל־מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את וְלֹֽא־יוֹרֶ֥ה שָׁ֖ם חֵ֑ץ וְלֹֽא־יְקַדְּמֶ֣נָּה מָגֵ֔ן וְלֹֽא־יִשְׁפֹּ֥ךְ עָלֶ֖יהָ סֹֽלְלָֽה׃ לג בַּדֶּ֥רֶךְ אֲשֶׁר־יָבֹ֖א בָּ֣הּ יָשׁ֑וּב וְאֶל־הָעִ֥יר הַזֹּ֛את לֹ֥א יָבֹ֖א נְאֻם־הֽ'׃ לד וְגַנּוֹתִ֛י אֶל־הָעִ֥יר הַזֹּ֖את לְהֽוֹשִׁיעָ֑הּ לְמַֽעֲנִ֔י וּלְמַ֖עַן דָּוִ֥ד עַבְדִּֽי׃ לה וַיְהִי֮ בַּלַּ֣יְלָה הַהוּא֒ וַיֵּצֵ֣א ׀ מַלְאַ֣ךְ ה֗' וַיַּךְ֙ בְּמַֽחֲנֵ֣ה אַשּׁ֔וּר מֵאָ֛ה שְׁמוֹנִ֥ים וַֽחֲמִשָּׁ֖ה אָ֑לֶף וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֥ה כֻלָּ֖ם פְּגָרִ֥ים מֵתִֽים׃ לו וַיִּסַּ֣ע וַיֵּ֔לֶךְ וַיָּ֖שָׁב סַנְחֵרִ֣יב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֑וּר וַיֵּ֖שֶׁב בְּנִֽינְוֵֽה׃ לז וַיְהִי֩ ה֨וּא מִֽשְׁתַּחֲוֶ֜ה בֵּ֣ית ׀ נִסְרֹ֣ךְ אֱלֹהָ֗יו וְֽאַדְרַמֶּ֨לֶךְ וְשַׂרְאֶ֤צֶר בָּנָיו֙ הִכֻּ֣הוּ בַחֶ֔רֶב וְהֵ֥מָּה נִמְלְט֖וּ אֶ֣רֶץ אֲרָרָ֑ט וַיִּמְלֹ֛ךְ אֵֽסַר־חַדֹּ֥ן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
֍ ֍ ֍
(כט) המשיך ישעיהו הנביא ונתן אות לנבואתו אל חזקיה, וְזֶה לְּךָ הָאוֹת, אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ – בשנה זו שעדיין הארץ שוממה תאכלו את ספיחי השדה הגדלים מעצמם, וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית תאכלו סָחִישׁ – ספיחים שיצמחו מכח הספיחים של השנה הראשונה, וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית כבר תשוב הארץ לאיתנה, זִרְעוּ וְקִצְרוּ, וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם.
(ל) ואות זה של תקומת הארץ יוכיח את תשועת עם ישראל, וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה לעשות שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה, וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה, והיינו שיתחזקו המון העם ויתחזקו ערי המבצר ובית המלכות.
(לא) כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית, כיון שהמון העם שבירושלים לא גלו, וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן, מקום מושבו של חזקיהו המלך ובית מלכותו, כי יבואו הפליטים ויחזרו לחסות בצילו של חזקיהו, קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת, שיקנא ה' לכבוד שמו שחירפו מלך אשור.
(לב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת, ויתירה מזאת, וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ, וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן – אפילו לא יחזיק את המגן, שדבר זה נעשה קודם יריית החץ, וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה – אפילו לא יוכל להכין מקום גבוה לירות ממנו חיצים אל ירושלים.
(לג) אלא בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא, בָּהּ יָשׁוּב, והגם שיבוא אל ירושלים פעם נוספת, מכל מקום וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא, נְאֻם ה'.
(לד) וְגַנּוֹתִי [-אגן] אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ, לְמַעֲנִי, מפני חילול כבוד שמי על ידי מלך אשור, וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי, שתתקיים מלכות בית דוד.
(לה) לאחר שנלחם סנחריב בכוש וניצחם [והביא עמו את כל אוצרותיהם כדי שיפלו ביד ישראל], חזר פעם נוספת לירושלים, והיה זה בליל פסח, וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה', וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף, וַיַּשְׁכִּימוּ סנחריב עצמו ומעט אנשים שנשארו חיים עמו בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם – כל חייליו פְּגָרִים מֵתִים.
(לו) וַיִּסַּע, וַיֵּלֶךְ, וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה, שהיתה בירת מלכות אשור.
(לז) וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו, וכיון שפחד שיהרגוהו אנשי מלכותו נדר לאלוהיו שאם יצילנו יקריב לו את שני בניו לקרבן, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו שמעו את נדרו ולכן הקדימו והִכֻּהוּ בַחֶרֶב, וְהֵמָּה – שני בנים אלו שהרגוהו נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט, וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
