שיעור 212, ספר איוב, פרק ל, ה-ח

ה מִן־גֵּ֥ו יְגֹרָ֑שׁוּ יָרִ֥יעוּ עָ֝לֵ֗ימוֹ כַּגַּנָּֽב׃ ו בַּֽעֲר֣וּץ נְחָלִ֣ים לִשְׁכֹּ֑ן חֹרֵ֖י עָפָ֣ר וְכֵפִֽים׃ ז בֵּין־שִׂיחִ֥ים יִנְהָ֑קוּ תַּ֖חַת חָר֣וּל יְסֻפָּֽחוּ׃ ח בְּֽנֵי־נָ֭בָל גַּם־בְּנֵ֣י בְלִי־שֵׁ֑ם נִ֝כְּא֗וּ מִן־הָאָֽרֶץ׃

֍            ֍              ֍

(ה) ואותם צעירים, מחמת פחיתות מעשיהם, מִן גֵּו – מתוך העיר יְגֹרָשׁוּ, וכשיראו אותם יושבי העיר יָרִיעוּ עָלֵימוֹ כַּגַּנָּב – יצעקו עליהם כפי שצועקים על גנבים הבאים לעיר.

(ו) וכך יאמרו להם אנשי העיר, שלא יכנסו לגור בעיר, אלא ילכו בַּעֲרוּץ [-במפרצי ה]נְחָלִים לִשְׁכֹּן, בחֹרֵי עָפָר, וְכֵפִים – ובנקרות הסלעים.

(ז) ושם בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ – יצעקו וישמיעו קולות משונים כדרך הפראים, תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ – יתחברו תחת שיחי הקוצים, כאילו הם חלק מהקוצים.

(ח) כי אותם צעירים היו בְּנֵי נָבָל, גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם – שאין שמות אבותיהם ידועים ומוכרים בקרב בני האדם, ולכן נִכְּאוּ – נשברו והושפלו ונדחו מִן הָאָרֶץ, ומחמת כן לא נמצא מי שיחונן אותם, והיו מרוחקים מכל ישוב בני האדם.