יב בָּעֵ֣ת הַהִ֡יא שָׁלַ֡ח בְּרֹאדַ֣ךְ בַּ֠לְאֲדָן בֶּֽן־בַּלְאֲדָ֧ן מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֛ל סְפָרִ֥ים וּמִנְחָ֖ה אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ כִּ֣י שָׁמַ֔ע כִּ֥י חָלָ֖ה חִזְקִיָּֽהוּ׃ יג וַיִּשְׁמַ֣ע עֲלֵיהֶם֮ חִזְקִיָּהוּ֒ וַיַּרְאֵ֣ם אֶת־כָּל־בֵּ֣ית נְכֹתֹ֡ה אֶת־הַכֶּסֶף֩ וְאֶת־הַזָּהָ֨ב וְאֶת־הַבְּשָׂמִ֜ים וְאֵ֣ת ׀ שֶׁ֣מֶן הַטּ֗וֹב וְאֵת֙ בֵּ֣ית כֵּלָ֔יו וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר נִמְצָ֖א בְּאֽוֹצְרֹתָ֑יו לֹֽא־הָיָ֣ה דָבָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹֽא־הֶרְאָ֧ם חִזְקִיָּ֛הוּ בְּבֵית֖וֹ וּבְכָל־מֶמְשַׁלְתּֽוֹ׃ יד וַיָּבֹא֙ יְשַׁעְיָ֣הוּ הַנָּבִ֔יא אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ חִזְקִיָּ֑הוּ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו מָ֥ה אָֽמְר֣וּ ׀ הָֽאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֗לֶּה וּמֵאַ֨יִן֙ יָבֹ֣אוּ אֵלֶ֔יךָ וַיֹּ֨אמֶר֙ חִזְקִיָּ֔הוּ מֵאֶ֧רֶץ רְחוֹקָ֛ה בָּ֖אוּ מִבָּבֶֽל׃ טו וַיֹּ֕אמֶר מָ֥ה רָא֖וּ בְּבֵיתֶ֑ךָ וַיֹּ֣אמֶר חִזְקִיָּ֗הוּ אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר בְּבֵיתִי֙ רָא֔וּ לֹֽא־הָיָ֥ה דָבָ֛ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הִרְאִיתִ֖ם בְּאֹֽצְרֹתָֽי׃ טז וַיֹּ֥אמֶר יְשַׁעְיָ֖הוּ אֶל־חִזְקִיָּ֑הוּ שְׁמַ֖ע דְּבַר־הֽ'׃ יז הִנֵּה֮ יָמִ֣ים בָּאִים֒ וְנִשָּׂ֣א ׀ כָּל־אֲשֶׁ֣ר בְּבֵיתֶ֗ךָ וַֽאֲשֶׁ֨ר אָֽצְר֧וּ אֲבֹתֶ֛יךָ עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה בָּבֶ֑לָה לֹֽא־יִוָּתֵ֥ר דָּבָ֖ר אָמַ֥ר הֽ'׃ יח וּמִבָּנֶ֜יךָ אֲשֶׁ֨ר יֵֽצְא֧וּ מִמְּךָ֛ אֲשֶׁ֥ר תּוֹלִ֖יד יִקָּ֑חוּ וְהָיוּ֙ סָֽרִיסִ֔ים בְּהֵיכַ֖ל מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל׃ יט וַיֹּ֤אמֶר חִזְקִיָּ֨הוּ֙ אֶֽל־יְשַׁעְיָ֔הוּ ט֥וֹב דְּבַר־ה֖' אֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֑רְתָּ וַיֹּ֕אמֶר הֲל֛וֹא אִם־שָׁל֥וֹם וֶֽאֱמֶ֖ת יִֽהְיֶ֥ה בְיָמָֽי׃ כ וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֤י חִזְקִיָּ֨הוּ֙ וְכָל־גְּב֣וּרָת֔וֹ וַֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה אֶת־הַבְּרֵכָה֙ וְאֶת־הַתְּעָלָ֔ה וַיָּבֵ֥א אֶת־הַמַּ֖יִם הָעִ֑ירָה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ כא וַיִּשְׁכַּ֥ב חִזְקִיָּ֖הוּ עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּמְלֹ֛ךְ מְנַשֶּׁ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
֍ ֍ ֍
(יב) בָּעֵת הַהִיא, אחר שראו בכל העולם את הנס שאירע, שחזרה השמש לאחוריה עשר מעלות, שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן, מֶלֶךְ בָּבֶל, סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ, כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ, ואמרו לו עבדיו שהנס אירע על ידי ה', ולכן שלח לחקור ולדרוש כיצד אירע הנס, ולא עשה כן מחמת אהבת חזקיה, אלא להיפך, כיון שמלכות אשור ומלכות בבל היו קרובות זו לזו [וברוב הזמנים היתה להם מלכות אחת משותפת], ובאותו זמן נפלו צבאות סנחריב לפני ירושלים, רצה מלך בבל לתור ולדרוש במה גדול כוחם של ישראל, כדי לדעת כיצד יוכל לנצחם. והיה זה נסיון מאת ה' לחזקיה מלך יהודה, לראות מה יאמר לשלוחי מלך בבל, והיה מן הראוי שיאמר להם שנעשה הנס עבור כל ישראל, ועל ידי זה היו פוחדים להלחם עם ישראל לעולם, אך הוא אמר להם שהיה הנס עבורו, ומחמת כן נזהרו רק שלא להלחם בחזקיה עצמו, אך לאחר מיתתו עלו למלחמה על מנשה בנו.
(יג) וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ, וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה – בתי אוצרותיו, אֶת הַכֶּסֶף, וְאֶת הַזָּהָב, וְאֶת הַבְּשָׂמִים, וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב, וְאֵת בֵּית כֵּלָיו, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו, לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ, וגם בזה נהג שלא כראוי, כיון שלא באו אליו כאוהבים אלא כמרגלים, אין מן הראוי להראות להם את רוב עושרו ואוצרותיו, שזו תהיה עבורם סיבה לעלות עליו למלחמה, ובפרט שחלק גדול מהאוצרות היו משלל מחנה אשור שנהרגו לפני ירושלים.
(יד) וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ להוכיחו על שני הדברים שנהג בהם שלא כראוי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בענין המופת שאירע, ומה ענית להם, כרומז לו בכך שלא היה ראוי לו לתלות את הנס בעצמו, אלא היה לו לומר להם שאירע הנס עבור כל ישראל, וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, האם ממקום קרוב או רחוק, כרומז לו שאין מן הראוי להראות את האוצרות לגויי הארצות הקרובים לארץ ישראל, כדי שלא תהיה בכך סיבה לעלות עליו למלחמה ולבזוז את אוצרותיו. וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ, אף שבבל אינה רחוקה כל כך מארץ ישראל, אך כיון שעד עתה מעולם לא היתה מלחמה בין בבל לישראל, הרי זה כאילו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ, כיון שבאו מִבָּבֶל, שאין לה מלחמה עמנו, ולכן אין חשש להראות להם את האוצרות. ועל השאלה הראשונה ששאלו, ורמז לו שהיה לו לייחס את הנס לכל ישראל, לא השיב לו חזקיהו, כי התבייש מפניו.
(טו) וַיֹּאמֶר לו ישעיהו, מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ. וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ, אֵת כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ, לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִם בְּאֹצְרֹתָי, כיון שאין לי לחשוש מהם, כאמור.
(טז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ, שְׁמַע דְּבַר ה'.
(יז) הגם שעתה נדמה לך שבבל היא כארץ רחוקה מישראל, ולא ילחמו בך, אין הדבר כן, כי מאחר וראו את אוצרותיך המרובים, יתחילו מעתה לבא לארצך כפעם בפעם, עד אשר הִנֵּה יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ, וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶלָה, לֹא יִוָּתֵר דָּבָר, אָמַר ה'.
(יח) וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ, אֲשֶׁר תּוֹלִיד, יִקָּחוּ אנשי בבל, וְהָיוּ סָרִיסִים – משרתים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל.
(יט) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ, טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, כלומר, הרי בנבואה זו כלולים שני דברים, הדבר הרע הוא בכך שעתיד מלך בבל להלחם בבני, והדבר הטוב הוא שבזמני יהיה שלום ולא ילחמו בי, וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי, כי נבואה לטובה אינה מתבטלת לעולם, ולכן נבואה טובה זו תתקיים בהכרח, ואילו נבואה לרעה יכולה להשתנות לטובה על ידי מעשים טובים, ואם כן יתכן שינהגו בני כראוי, ותתבטל מעליהם גזירה זו.
(כ) וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ, וְכָל גְּבוּרָתוֹ, וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה, וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה – לתוך ירושלים, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.
(כא) וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו, וַיִּמְלֹךְ מְנַשֶּׁה בְנוֹ תַּחְתָּיו.
