י וַיְדַבֵּ֧ר ה֛' בְּיַד־עֲבָדָ֥יו הַנְּבִיאִ֖ים לֵאמֹֽר׃ יא יַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה מְנַשֶּׁ֤ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ הַתֹּֽעֵב֣וֹת הָאֵ֔לֶּה הֵרַ֕ע מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־עָשׂ֥וּ הָֽאֱמֹרִ֖י אֲשֶׁ֣ר לְפָנָ֑יו וַיַּֽחֲטִ֥א גַֽם־אֶת־יְהוּדָ֖ה בְּגִלּוּלָֽיו׃ יב לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִי֙ מֵבִ֣יא רָעָ֔ה עַל־יְרֽוּשָׁלִַ֖ם וִֽיהוּדָ֑ה אֲשֶׁר֙ כָּל־שֹׁ֣מְעָ֔הּ תִּצַּ֖לְנָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו׃ יג וְנָטִ֣יתִי עַל־יְרֽוּשָׁלִַ֗ם אֵ֚ת קָ֣ו שֹֽׁמְר֔וֹן וְאֶת־מִשְׁקֹ֖לֶת בֵּ֣ית אַחְאָ֑ב וּמָחִ֨יתִי אֶת־יְרֽוּשָׁלִַ֜ם כַּֽאֲשֶׁר־יִמְחֶ֤ה אֶת־הַצַּלַּ֨חַת֙ מָחָ֔ה וְהָפַ֖ךְ עַל־פָּנֶֽיהָ׃ יד וְנָֽטַשְׁתִּ֗י אֵ֚ת שְׁאֵרִ֣ית נַֽחֲלָתִ֔י וּנְתַתִּ֖ים בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֑ם וְהָי֥וּ לְבַ֛ז וְלִמְשִׁסָּ֖ה לְכָל־אֹֽיְבֵיהֶֽם׃ טו יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֤וּ אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינַ֔י וַיִּֽהְי֥וּ מַכְעִסִ֖ים אֹתִ֑י מִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָֽצְא֤וּ אֲבוֹתָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ טז וְגַם֩ דָּ֨ם נָקִ֜י שָׁפַ֤ךְ מְנַשֶּׁה֙ הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁר־מִלֵּ֥א אֶת־יְרֽוּשָׁלִַ֖ם פֶּ֣ה לָפֶ֑ה לְבַ֤ד מֵֽחַטָּאתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר הֶֽחֱטִ֣יא אֶת־יְהוּדָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י הֽ'׃ יז וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֤י מְנַשֶּׁה֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃ יח וַיִּשְׁכַּ֤ב מְנַשֶּׁה֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵ֥ר בְּגַן־בֵּית֖וֹ בְּגַן־עֻזָּ֑א וַיִּמְלֹ֛ךְ אָמ֥וֹן בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
֍ ֍ ֍
(י) וַיְדַבֵּר ה' בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר.
(יא) יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה, הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו, ומלבד שחטא בעצמו, וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו.
(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה, אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו – תרעדנה אזניו כמו השומע קול חזק של מצלתיים.
(יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן – כדרך הבנאי שמותח קו כדי לישר את הבניה, כך אמתח קו להשוות את חורבן שומרון לחורבן ירושלים, וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב – את אבן המשקולת שאיתה מיישרים את הבניה מלמעלה למטה, אמתח ואשווה את בית אחאב לבית מנשה, וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה האדם אֶת הַצַּלַּחַת להסיר את כל הנדבק בה, מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ כדי שלא יתנו בה עוד מאכלים, כך אחרי שילכו ישראל בגולה תיחרב ירושלים לגמרי, שלא יהיה ניתן לגור בה עוד, ולא יתיישבו בה מחדש.
(יד) וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי מעל אדמתם אל ארץ אחרת, וּנְתַתִּים שם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם, וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם.
ואמנם מנשה מלך יהודה עצמו חזר בתשובה, וכמסופר בדברי הימים (ב' לג יא-טז) 'וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים, וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה. וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו, וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו, וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ, וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ, וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. וְאַחֲרֵי כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל, וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל, וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי חַיִל בְּכָל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה. וַיָּסַר אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר, וְאֶת הַסֶּמֶל מִבֵּית ה', וְכָל הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית ה' וּבִירוּשָׁלִָם, וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר. וַיִּבֶן אֶת מִזְבַּח ה', וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'.
(טו) אמנם על אף שמנשה עצמו חזר בתשובה על חטא עבודה זרה, לא התבטלה הגזירה, יַעַן אֲשֶׁר ישראל עצמם לא חזרו בתשובה אלא עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי, וגם גלגל עליהם ה' את עוונות אבותיהם, וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.
(טז) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה, ועל חטא זה של שפיכות דמים לא חזר בתשובה, לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'.
(יז) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה.
