שיעור 22, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

מעשה נוסף בענין נידוי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הֲוָה מְנַטַּר פַּרְדֵּסָא – היה שומר פירות שבפרדס, אֲתָא הַהוּא גַּבְרָא וְקָא אָכִיל תְּאֵנֵי – בא אדם אחד ואכל תאנים מהפרדס, ללא רשות. רָמָא בֵּיהּ קָלָא – הרים רבי שמעון בן לקיש את קולו עליו בגערה, וְלֹא אַשְׁגַּח בֵּיהּ – לא השגיח אותו אדם בגערתו. אָמַר לֵיהּ רבי שמעון בן לקיש, לֶהֱוֵי הַהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא – יהא אותו אדם בנידוי. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אותו אדם, אַדְּרַבָּה, לֶיהֱוֵי הַהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא – תהא אתה, רבי שמעון בן לקיש, בנידוי, וטענתו היתה, אִם מָמוֹן נִתְחַיַּיבְתִּי לְךָ, לשלם את דמי התאנים שאכלתי, נִדּוּי לֹא נִתְחַיַּיבְתִּי לְךָ. אֲתָא לְבֵי מִדְרָשָׁא וְשָׁאִיל – בא רבי שמעון בן לקיש לבית המדרש לשאול מה הדין בענין זה. אָמְרוּ לֵיהּ, דִּידֵיהּ נִדּוּי – הנידוי שאותו אדם נידה אותך, נידוי הוא, כיון שנידית אותו שלא כדין. אבל דִּידָךְ – הנידוי שלך, לָאו נִדּוּי – אינו נידוי, וכפי שטען אותו אדם, שאין מנדים מחמת חיוב ממון. שאל רבי שמעון בן לקיש, מַאי תַּקַּנְתֵּיה – מה תקנתי, להתיר את הנידוי. אמרו לו, זִיל לְגַבֵּיהּ דְּלִשְׁרֵי לָךְ – לך אל אותו אדם, שיתיר לך את הנידוי. אמר להם, לֹא יְדַעְנָא לֵיהּ – איני יודע מי הוא. אמרו לו, זִיל לְגַבֵּי נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לְךָ – לך לפני הנשיא שיתיר לך את הנידוי, דְּתַנְיָא – שהר כך שנינו בברייתא, אדם שנִדּוּהוּ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי נִדָּהוּ, יֵלֵךְ אֵצֶל נָשִׂיא, שהוא האדם החשוב ביותר בישראל, וְיָפֵר לוֹ נִדּוּיוֹ, שהרי הוא יכול להתיר נידוי של כל אדם מישראל.

הרי"ף מביא עתה דינים שונים בעניני נידוי, מסוגיות שונות בש"ס: גַּרְסִינָן במסכת מכות (יא:) בְּפרק אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, נִידּוּי שנעשה עַל תְּנַאי, אֲפִילּוּ מֵעַצְמוֹ – אפילו אם האדם נידה את עצמו על תנאי, ולא נידוהו אחרים, מכל מקום צָרִיךְ הֲפָרָה. מְנָלָן – ומנין יש ללמוד דין זה, מִיהוּדָה, דִּכְתִיב בדברי יהודה ליעקב אבינו אודות הורדת בנימין למצרים (בראשית מג ט) 'אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ, וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים', ולשון 'חטאתי לך' היא לשון נידוי, שיהא מנודה לאביו, וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב – מה ביאור הפסוק שנאמר בברכת משה רבינו (דברים לג ו-ז) 'יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר, וְזֹאת לִיהוּדָה', כלומר, מדוע פתח משה רבינו את ברכת יהודה בוי"ו החיבור, שמשמע מכך שיש שייכות בין ברכת ראובן לברכת יהודה, ללמד שכָּל אוֹתָם אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, והיו כל בני השבטים נושאים את ארונות השבטים, והיו שלדיהן קיימים, ולעומת זאת הָיוּ העֲצָמוֹת שֶׁל יְהוּדָה מְגוּלְגָּלִים בָּאָרוֹן, מחמת אותו נידוי שנידה את עצמו, עַד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה בחטאו כשבלבל את יצועי אביו, יְהוּדָה, שהודה על מעשה תמר, 'וְזֹאת לִיהוּדָה', בתמיהה, כלומר, וכי ראוי שעצמותיו של יהודה שגרם לראובן להודות, יהיו מגולגלות בארון, מִיָּד 'שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה', והתקבלה תפילתו של משה רבינו, עַל אֵיבָרֵיהּ לְשָׁפָא – והתחברו העצמות למקומם, והיה שלדו קיים כשאר השבטים וכו', ועל כל פנים מבואר כאן שאף על פי שהיה זה נידוי שנידה יהודה את עצמו, והיה זה נידוי על תנאי שלא יחזיר את בנימין, ולא התקיים התנאי, שהרי החזיר את בנימין, מכל מקום חל עליו הנידוי וגרם שיהיו עצמותיו מגולגלים בארון, עד לתפילת משה רבינו.

גַּרְסִינָן בְּמסכת נְדָרִים בְּפֶרֶק קַמָא (ז:), אָמַר רַבִּי אֵילָא, נִדּוּהוּ בְּפָנָיו – אדם שנידו אותו בפניו, אֵין מַתִּירִין לוֹ את נידויו אֶלָּא בְּפָנָיו, כדי שלא יחשוב שעדיין הוא בנידוי ויחשוד באנשים שמקילים בנידוי, אלא יידע שהתירו לו את נידויו (רשב"א שם). אבל מי שנידוהו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, מַתִּירִין לוֹ בֵּין בְּפָנָיו בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, כיון שאם יראה שנוהגים בו היתר לא יחשוד בהם, אלא יאמר, כשם שנידו אותו שלא בפניו כך התירו לו שלא בפניו [ולפי זה גם כשנידוהו בפניו אין הכרח להתיר לו בפניו ממש, אלא די בכך שיודיעו לו שהתירו את נידויו (רשב"א שם)].

עוד שנינו שם, אָמַר רַב חָנִין, אָמַר רַב, הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרָה של שם ה' לבטלה מִפִּי חֲבֵרוֹ, ועבר בכך על האיסור (דברים ו יג) 'אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא', שדרשו חכמים (תמורה ד.) מפסוק זה שאסור להזכיר את שם ה' לבטלה, צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ על כך. וְאִם לֹא נִדָּהוּ, הוּא בְּעַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי, כלומר, חכמי הדור צריכים לנדותו. והטעם שהחמירו בדבר והצריכו לנדות את המזכיר שם שמים לבטלה, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵׁם לבטלה מְצוּיָה, שָׁם עֲנִיּוּת מָצוּי, ועל השומע לנדותו כדי שלא יהא רגיל בכך, ולא יביא עניות למקומו, וַעֲנִיּוּת חמורה כְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי דתן ואבירם, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו (שמות ד יט) 'כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְּשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ', ולא יתכן שמתו ממש, שהרי התורה מספרת על מה שעשו במדבר לאחר יציאת מצרים (תוספות), אלא שירדו מנכסיהם ואינם יכולים לרודפו. ומביאה הגמרא ראיה נוספת שהעניות חמורה וחשובה כמיתה (רא"ש), דְּתַנְיָא בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם בּוֹ, שנידו אדם, אוֹ מִיתָה אוֹ עוֹנִי.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, אָמַר רַב יֵיבָא, הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא – מעשה שהיה כשהייתי עומד לפני רב הונא, שָׁמְעָהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא דְּאַפְקָהּ שֵׁם שָׁמַיִם מִפּוּמָהּ לְבַטָּלָה – שמע רב הונא אשה אחת שמוציאה שם שמים לבטלה, שַׁמְּתָהּ – נידה אותה רב הונא, וְשָׁרָא לָה לְאַלְתַּר בְּאַנְפָּהָא – והתיר לה את הנידוי מיד בפניה. שְׁמַע מִנָהּ תְּלַת – ויש ללמוד ממעשה זה שלשה דינים, שְׁמַע מִנָהּ הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרָה של שם ה' לבטלה מִפִּי חֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ. וּשְׁמַע מִנָהּ, נִדּוּהוּ בְּפָנָיו אֵין מַתִּירִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו, ולכן התיר לה רב הונא את הנידוי בפניה. וּשְׁמַע מִנָהּ, אֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְלוּם – אין צורך להמתין זמן מסוים בין הנידוי לבין התרתו, אלא מיד אחר הנידוי אפשר להתירו.