יד כְּס֤וּס עָגוּר֙ כֵּ֣ן אֲצַפְצֵ֔ף אֶהְגֶּ֖ה כַּיּוֹנָ֑ה דַּלּ֤וּ עֵינַי֙ לַמָּר֔וֹם אֲדֹנָ֖י עָֽשְׁקָה־לִּ֥י עָרְבֵֽנִי׃ טו מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר וְאָֽמַר־לִ֖י וְה֣וּא עָשָׂ֑ה אֶדַּדֶּ֥ה כָל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃
֍֍֍
(יד) מתאר עתה כיצד התרוצצו בליבו באותו זמן שתי מחשבות מנוגדות, כי מצד אחד, כְּסוּס עָגוּר – כאותם מיני עופות הנודדים ממקום למקום, ומצפצפים בתחילת החורף ועפים לארצות החמות, כֵּן אֲצַפְצֵף אנוכי, כי חשב שהוא כבר מוכן להסתלק לבית עולמו. ומצד שני, אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה, השומרת תמיד את קינה ונשארת במקומה, כך רצה להשאר במקומו, חי ועובד את ה', דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם – היו עיניו נשואות למרום, בחושבו שהוא מתעתד לעלות לשם, אל מקומו שלאחר המוות, אך קרא אל ה' ואמר, אֲדֹנָי, עָשְׁקָה לִּי – רוצים לעשוק אותי מחיי ולהמיתני, עָרְבֵנִי – תהיה כ'ערב' הפודה אותי ומצילני ממוות.
(טו) ובעוד מחשבותיו משוטטות בין שתי האפשרויות הללו, הוסיף ואמר אל ליבו, מָה אֲדַבֵּר – עבור מה אתפלל על הדבר, וְאָמַר לִי – והרי כבר אמר לו ה' על ידי ישעיהו הנביא שימות ולא יחיה, וְהוּא עָשָׂה את אשר אמר, כי החולי מסוכן עד מוות, אֶדַּדֶּה – וכאילו דילגתי כבר על כָל שְׁנוֹתַי הנותרות, וכן דילגתי עַל מַר נַפְשִׁי – על מרירות נפשי, שהתחילה הנפש לשכוח עמלה בעולם הזה ולהכין עצמה לחיי הנצח שבעולם הבא.
