א שִׁ֥יר מִ֝זְמ֗וֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח׃ ב גָּ֘ד֤וֹל יְהוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד בְּעִ֥יר אֱ֝לֹהֵ֗ינוּ הַר־קָדְשֽׁוֹ׃ ג יְפֵ֥ה נוֹף֮ מְשׂ֪וֹשׂ כָּל־הָ֫אָ֥רֶץ הַר־צִ֭יּוֹן יַרְכְּתֵ֣י צָפ֑וֹן קִ֝רְיַ֗ת מֶ֣לֶךְ רָֽב׃ ד אֱלֹהִ֥ים בְּאַרְמְנוֹתֶ֗יהָ נוֹדַ֥ע לְמִשְׂגָּֽב׃
֍ ֍ ֍
פרק מח
במזמור זה יתואר סער גדול שהיה באותו זמן, ובארץ ישראל לא הזיק כלל, ואף הציל אותם ממלכי הגוים שבאו באניות להלחם בהם, ועל ידי הסער נשברו אניותיהם והתבטלה מחשבתם [והוא מעין האמור לעיל במזמור כ"ט ובמזמור מ"ו]:
(א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח.
(ב) גָּדוֹל יְיָ, ועל אף גדולתו העצומה אינו מתרחק מבני האדם אלא משגיח עליהם, וּמְהֻלָּל מְאֹד – ועל ידי זה הוא מהולל מאד על ענוותנותו להשגיח על בני האדם השפלים, ובשונה מבני האדם, שככל שמתקרבים אליהם יותר כך מהללים אותם פחות, כי רואים גם את חסרונותיהם וגבולות מעלתם, הרי ה' מהולל יותר בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, וביחוד בהַר קָדְשׁוֹ, כי במקומות אלו רואים את השגחתו הפרטית המיוחדת.
(ג) וההילול שמהללים את ה' במקומות אלו הוא, יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן אשר ביַרְכְּתֵי צָפוֹן, כלומר, אמנם יש להר ציון מעלות טבעיות, בהיות שהאויר בהר זה הוא נח ונעים מאד [ו'נוף' הוא כמו 'נפה', כלומר מחוז, מקום מסוים], ומקום זה הוא משוש כל ארץ ישראל, ומקום זה הוא גם קִרְיַת מֶלֶךְ רָב – עיר הבירה של המלך הגדול, בכל זאת אין מעלות אלו המשגב והחוזק של המקום.
(ד) אלא מה שאֱלֹהִים שוכן בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ, זהו הדבר אשר נוֹדַע לְמִשְׂגָּב – עיקר החוזק והתוקף הידועים של המקום, ובזה מהללים את ה' [כאמור בפסוק ב'].
