ה כִּֽי־הִנֵּ֣ה הַ֭מְּלָכִים נ֥וֹעֲד֑וּ עָֽבְר֥וּ יַחְדָּֽו׃ ו הֵ֣מָּה רָ֭אוּ כֵּ֣ן תָּמָ֑הוּ נִבְהֲל֥וּ נֶחְפָּֽזוּ׃ ז רְ֭עָדָה אֲחָזָ֣תַם שָׁ֑ם חִ֗֝יל כַּיּֽוֹלֵדָֽה׃ ח בְּר֥וּחַ קָדִ֑ים תְּ֝שַׁבֵּ֗ר אֳנִיּ֥וֹת תַּרְשִֽׁישׁ׃ ט כַּֽאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְנוּ ׀ כֵּ֤ן רָאִ֗ינוּ בְּעִיר־יְהוָ֣ה צְ֭בָאוֹת בְּעִ֣יר אֱלֹהֵ֑ינוּ אֱלֹ֘הִ֤ים יְכֽוֹנְנֶ֖הָ עַד־עוֹלָ֣ם סֶֽלָה׃
֍ ֍ ֍
(ה) ומתחיל עתה בתיאור המעשה שהיה באותו זמן, כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים הרשעים נוֹעֲדוּ והצטרפו יחד ברצונם לכבוש את ירושלים, וכבר עָבְרוּ יַחְדָּו את הים באוניותיהם.
(ו) אמנם הֵמָּה רָאוּ בעיניהם את השגחת ה' [כפי שיבאר בפסוק ח'], כֵּן תָּמָהוּ ונִבְהֲלוּ ממראה עיניהם, עד אשר נֶחְפָּזוּ לברוח.
(ז) רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם, חִיל [-חלחלה ופחד] כַּיּוֹלֵדָה.
(ח) ומה הדבר שראו, כי בְּרוּחַ קָדִים שהביא עליהם ה', תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ, שבאניות אלו באו מלכים אלו להלחם בירושלים.
(ט) כַּאֲשֶׁר אנו, עם ישראל, שָׁמַעְנוּ את שמעה של הרוח הזו שהיתה בים ושיברה את האניות, כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר יְיָ צְבָאוֹת, שגם שם סערה רוח עצומה זו, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, וברוח זו אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם, כי רוח זו שברה את האניות והצילה את ישראל מהם, סֶלָה [-מילה זו מורה על סיום הענין].
