שיעור 227, ספר ירמיהו, פרק מא, ד-י
ד וַיְהִ֛י בַּיּ֥וֹם הַשֵּׁנִ֖י לְהָמִ֣ית אֶת־גְּדַלְיָ֑הוּ וְאִ֖ישׁ לֹ֥א יָדָֽע׃ ה וַיָּבֹ֣אוּ אֲ֠נָשִׁים מִשְּׁכֶ֞ם מִשִּׁל֤וֹ וּמִשֹּֽׁמְרוֹן֙ שְׁמֹנִ֣ים אִ֔ישׁ מְגֻלְּחֵ֥י זָקָ֛ן וּקְרֻעֵ֥י בְגָדִ֖ים וּמִתְגֹּֽדְדִ֑ים וּמִנְחָ֤ה וּלְבוֹנָה֙ בְּיָדָ֔ם לְהָבִ֖יא בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ ו וַ֠יֵּצֵא יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־נְתַנְיָ֤ה לִקְרָאתָם֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה הֹלֵ֥ךְ הָלֹ֖ךְ וּבֹכֶ֑ה וַֽיְהִי֙ כִּפְגֹ֣שׁ אֹתָ֔ם וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם בֹּ֖אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֥הוּ בֶן־אֲחִיקָֽם׃ ז וַיְהִ֕י כְּבוֹאָ֖ם אֶל־תּ֣וֹךְ הָעִ֑יר וַיִּשְׁחָטֵ֞ם יִשְׁמָעֵ֤אל בֶּן־נְתַנְיָה֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַבּ֔וֹר ה֖וּא וְהָֽאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־אִתּֽוֹ׃ ח וַֽעֲשָׂרָ֨ה אֲנָשִׁ֜ים נִמְצְאוּ־בָ֗ם וַיֹּֽאמְר֤וּ אֶל־יִשְׁמָעֵאל֙ אַל־תְּמִתֵ֔נוּ כִּֽי־יֶשׁ־לָ֤נוּ מַטְמֹנִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה חִטִּ֥ים וּשְׂעֹרִ֖ים וְשֶׁ֣מֶן וּדְבָ֑שׁ וַיֶּחְדַּ֕ל וְלֹ֥א הֱמִיתָ֖ם בְּת֥וֹךְ אֲחֵיהֶֽם׃ ט וְהַבּ֗וֹר אֲשֶׁר֩ הִשְׁלִ֨יךְ שָׁ֤ם יִשְׁמָעֵאל֙ אֵ֣ת ׀ כָּל־פִּגְרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר הִכָּה֙ בְּיַד־גְּדַלְיָ֔הוּ ה֗וּא אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ הַמֶּ֣לֶךְ אָסָ֔א מִפְּנֵ֖י בַּעְשָׁ֣א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֑ל אֹת֗וֹ מִלֵּ֛א יִשְׁמָעֵ֥אל בֶּן־נְתַנְיָ֖הוּ חֲלָלִֽים׃ י וַיִּ֣שְׁבְּ ׀ יִ֠שְׁמָעֵאל אֶת־כָּל־שְׁאֵרִ֨ית הָעָ֜ם אֲשֶׁ֣ר בַּמִּצְפָּ֗ה אֶת־בְּנ֤וֹת הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְאֶת־כָּל־הָעָם֙ הַנִּשְׁאָרִ֣ים בַּמִּצְפָּ֔ה אֲשֶׁ֣ר הִפְקִ֗יד נְבֽוּזַרְאֲדָן֙ רַב־טַבָּחִ֔ים אֶת־גְּדַלְיָ֖הוּ בֶּן־אֲחִיקָ֑ם וַיִּשְׁבֵּם֙ יִשְׁמָעֵ֣אל בֶּן־נְתַנְיָ֔ה וַיֵּ֕לֶךְ לַֽעֲבֹ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
֍֍ ֍
(ד) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית (-לאחר שהמית ישמעאל) אֶת גְּדַלְיָהוּ, וְאִישׁ לֹא יָדָע, כיון שרצה ישמעאל למצוא עילה לכך שהרג את גדליהו כדין.
(ה) וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם, מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים לאות אבל על חורבן בית המקדש, וּמִתְגֹּדְדִים (-עשו שריטות בבשרם לאות צער), וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה', כי כשהיו בדרכם לבית המקדש עם המנחה והלבונה שמעו שנחרב הבית.
(ו) וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה, ורצה להוציא קול ולהעליל על גדליהו שהוא הורג את כל מי שמתאבל על חורבן בית המקדש, בפקודת נבוכדנצר, והיה ישמעאל הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה – מעמיד פנים כבוכה ומצטער על הציווי שציוהו גדליהו, להורגם, וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם ישמעאל, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם, כדי שיתפרסם הדבר שבאו אליו, וכאשר ישמעו שנהרגו, יאמר שעשה כן בפקודת גדליהו.
(ז) וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל תּוֹךְ הָעִיר, וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
(ח) וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ בָם, ובחושבם שהם נהרגים בפקודת גדליהו על כך שהם מתאבלים על חורבן הבית, וַיֹּאמְרוּ אֶל יִשְׁמָעֵאל, אַל תְּמִתֵנוּ, כִּי יֶשׁ לָנוּ מַטְמֹנִים שהחבאנו בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ, וניתן את הדברים כשוחד לגדליהו, כדי שלא ימיתנו. וַיֶּחְדַּל ישמעאל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, כדי שתתפרסם על ידם העלילה שנהרגו השאר בפקודת גדליה, וישמחו האנשים על כך שנהרג גדליה.
(ט) וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ – שאמר ישמעאל שהרגם בציווי גדליהו, הוּא הבור אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא למלאות מים לצבאו, שהיו עומדים על הדרך להגן על העולים לרגל, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שהיה מעכב את ישראל שלא לעלות לרגל, עתה גרמו החטאים לכך שאֹתוֹ מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים.
(י) וַיִּשְׁבְּ (-לקח בשבי) יִשְׁמָעֵאל אֶת כָּל שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה, אֶת בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ, וְאֶת כָּל הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה, אֲשֶׁר הִפְקִיד עליהם נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם, וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה, וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל בְּנֵי עַמּוֹן.
