יב קִרְבָּ֤ם בָּתֵּ֨ימוֹ ׀ לְֽעוֹלָ֗ם מִ֭שְׁכְּנֹתָם לְד֣וֹר וָדֹ֑ר קָֽרְא֥וּ בִ֝שְׁמוֹתָ֗ם עֲלֵ֣י אֲדָמֽוֹת׃ יג וְאָדָ֣ם בִּ֭יקָר בַּל־יָלִ֑ין נִמְשַׁ֖ל כַּבְּהֵמ֣וֹת נִדְמֽוּ׃ יד זֶ֣ה דַ֭רְכָּם כֵּ֣סֶל לָ֑מוֹ וְאַֽחֲרֵיהֶ֓ם ׀ בְּפִיהֶ֖ם יִרְצ֣וּ סֶֽלָה׃
֍ ֍ ֍
(יב) קִרְבָּם – ראוי לבני האדם לחשוב בקרבם, כי בָּתֵּימוֹ – בתי העשירים, אשר ישארו לְעוֹלָם, גם אחרי מיתתם, ומִשְׁכְּנֹתָם אשר ישארו גם הם לְדוֹר וָדֹר, הרי בתים ומשכנות אלו כביכול קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם – יקראו ויכריזו בשם העשירים המתים, עֲלֵי אֲדָמוֹת – לכל החיים אשר על פני האדמה, את הקריאה האמורה בפסוק הבא.
(יג) וכך קוראים בתי העשירים בשם העשירים, וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין – אדם שאינו יכול לקחת עמו את הממון והנכסים היקרים לו ללון עמו בקברו, והרי שום אדם אינו יכול לעשות זאת, אם כן נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ – הרי הוא סכל ומשול לבהמה, כי בזמן שהאדם חי בעולם הזה צריך הוא לעשות דברים יקרים שיבואו עמו לעולם הבא, ולא להשקיע באסיפת ממון ונכסים שישארו בעולם הזה לאחר מותו, והכרזה זו מכריזים בתי העשירים בעצם קיומם, כי הכל רואים את הבתים שבנה העשיר בעולם הזה, ויודעים שהעשיר כבר מת וירד לקברו והבתים נשארו לאחרים, ומציאות זו היא המלמדת מוסר לכל בני האדם, כיצד עליהם לנהוג בחייהם בעולם הזה.
(יד) ואם כן יש לתמוה על בני האדם, זֶה דַרְכָּם – כיצד נוהגים הם בדרך זו של צבירת ממון, כֵּסֶל לָמוֹ – וכיצד שמים הם את תקוותם ובטחונם בדברים אלו של בניית בתים ומשכנות ['כסל' זו לשון תקוה ובטחון], כאשר עושר ונכסים אלו יכריזו עליהם לאחר מותם שנהגו בחייהם כבהמות, וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ – ועוד יוסיפו אותם עשירים לומר מה רצונם שיֵעשה עם נכסיהם לאחר מותם, ומי יירשם, והרי זו שטות שאין למעלה ממנה, סֶלָה [-מילה זו מורה על סיום הענין].