(טז) וּשְׁאָ֣ר הַיְּהוּדִ֡ים אֲשֶׁר֩ בִּמְדִינ֨וֹת הַמֶּ֜לֶךְ נִקְהֲל֣וּ ׀ וְעָמֹ֣ד עַל־נַפְשָׁ֗ם וְנ֨וֹחַ֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהָרוֹג֙ בְּשֹׂ֣נְאֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים אָ֑לֶף וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃ (יז) בְּיוֹם־שְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃ (יח) כתיב והיהודיים וְהַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן נִקְהֲלוּ֙ בִּשְׁלוֹשָׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וּבְאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ וְנ֗וֹחַ בַּֽחֲמִשָּׁ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה׃ (יט) עַל־כֵּ֞ן הַיְּהוּדִ֣ים כתיב הפרוזים הַפְּרָזִ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֮ בְּעָרֵ֣י הַפְּרָזוֹת֒ עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר שִׂמְחָ֥ה וּמִשְׁתֶּ֖ה וְי֣וֹם ט֑וֹב וּמִשְׁלֹ֥חַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ׃
(כ) וַיִּכְתֹּ֣ב מָרְדֳּכַ֔י אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁלַ֨ח סְפָרִ֜ים אֶל־כָּל־הַיְּהוּדִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּכָל־מְדִינוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ הַקְּרוֹבִ֖ים וְהָֽרְחוֹקִֽים׃ (כא) לְקַיֵּם֮ עֲלֵיהֶם֒ לִֽהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֠ת י֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וְאֵ֛ת יוֹם־חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר בּ֑וֹ בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה׃ (כב) כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַֽעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃
(טז) התבאר לעיל (פסוקים ב' וג') שבמדינות המלך המוקפות חומה, שהיו בהם שרי המלך ועושי המלאכה לא עמדו האויבים כלל להלחם ביהודים, ולא הוצרכו היהודים 'לעמוד על נפשם', אלא נקהלו לעשות באויביהם כרצונם, כיון שהשרים והצבא של המלך לא גילו כלל את דבר האגרות הראשונות, ועוד סייעו ליהודים, כי נפל עליהם פחד מרדכי, שלא יענישם, וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ הפרוזות, שאינן מוקפות חומה ואינן גדולות כל כך, ולא היו שם שרי וחיילי המלך שיעזרו ליהודים, שם היתה מלחמה ממש בין אויבי היהודים ליהודים, ושם נִקְהֲלוּ היהודים וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם שלא יהרגו אותם האויבים, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם (ובשונה מהמדינות הגדולות, ששם הרגו רק את ה'אויבים' ולא את ה'שונאים', אלא בשונאים רק 'עשו כרצונם', והיינו להשפילם ולגנותם, כיון שהיתה ההריגה דרך עונש ולא דרך מלחמה, הרי במדינות אלו הרגו גם את ה'שונאים', כמפורש בפסוק, כיון שכבר ניטשה המלחמה ביניהם, ובדרך מלחמה הרגו גם את השונאים).
(יז) בְּיוֹם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר נלחמו באויביהם, וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, ובאותה שנה רק היהודים הפרזים נהגו משתה ושמחה, כיון שהם נלחמו באויביהם והיו בסכנה, אבל היהודים שבערים הגדולות המוקפות חומה לא נהגו משתה ושמחה, כיון שבאותם מקומות הסתירו השרים לגמרי את האגרות הראשונות, ולא עוד אלא ששרי המלך וחייליו סייעו ליהודים, ואויבי היהודים לא נלחמו בהם כלל, ולכן היהודים שם לא הרגישו באותו זמן שהם בסכנה ולא ידעו שאירע להם נס, אלא חשבו שבאגרות הראשונות לא נכתב שמותר להרוג את היהודים, וחשבו שהיתה זו שמועת שקר, או שאף אם האגרות הראשונות היו באמת להרוג את היהודים, חשבו שביטל אותם אחשורוש לגמרי, ועל כל פנים לא הרגישו שנעשה להם נס בימים אלו.
(יח) וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ להלחם באויביהם בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.
(יט) עַל כֵּן, הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת, שידעו מיד שהיו בסכנת מוות וניצלו, היו עֹשִׂים באותה שנה אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, ואף על פי שאסור לכלל ישראל להוסיף עליהם ימים טובים נוספים מלבד הכתוב בתורה, כאן לא היה זה יום טוב לכל ישראל, אלא רק לפרזים, ומותר לקהילה מסוימת לקבל על עצמה יום טוב ביום מסוים לזכר נס שאירע להם, ולכן באותה שנה נהגו באותו יום 'יום טוב' ממש האסור בעשיית מלאכה, כשאר ימים טובים שיש בשנה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ.
(כ) כיון שראה מרדכי שהיהודים שבמדינות המוקפות חומה אינם יודעים כלל שאירע להם נס, ולכן לא קיבלו עליהם את ימי הפורים, הוצרך להודיע להם את האמת, וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (ולהלן בפסוקים כ"ד וכ"ה יבואר מה כתב להם בענין זה), וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים.
(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם, לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
(כב) ויעשו את הימים הללו כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, כי היהודים הפרזים נלחמו בגויים ביום שלשה עשר וניצחו אותם לגמרי, ואחרי שכבר נפל פחדם על כל הגויים לא היו בסכנה ביום ארבעה עשר, ומן הראוי שביום ארבעה עשר יעשו יום משתה ושמחה. ואילו היהודים שבערים המוקפות חומה לא נלחמו כלל עם הגויים, ואמנם ביום שלשה עשר בעצמו לא היו כל כך בסכנה, כיון שהיתה להם רשות מהמלך להרוג באויביהם ביום זה, ולכן הגנו עליהם שרי וחיילי המלך, אבל ביום ארבעה עשר היו בסכנה גדולה, כיון שלאויבים היתה רשות להרוג בהם, כי באגרות הראשונות לא הוגבלו להרוג את היהודים רק ביום שלשה עשר, אלא שביום זה יתחילו את ההריגה עד שיסיימו להרוג את כל היהודים, ואילו באגרות השניות לא ניתנה ליהודים רשות להרוג את אויביהם אלא ביום שלשה עשר בלבד, (שהרי כשרצתה אסתר שיהרגו בשושן גם ביום ארבעה עשר, הוצרכה לבקש רשות מיוחדת מהמלך), ואם היו הגויים קמים עליהם להורגם ביום ארבעה עשר, לא היתה להם תקומה, ולכן רק לאחר שעבר יום ארבעה עשר, ונפל פחדם על הגויים, יכלו לנוח לגמרי ולנהוג משתה ושמחה, ולכן הם עשו כן רק ביום חמשה עשר, כשכבר חלפה הסכנה לגמרי. וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, כנגד זה שנהפך להם מיגון לשמחה תיקנו לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וכנגד זה שנהפך להם מאבל ליום טוב לא יכלו לתקן יום טוב ממש, כיון שאסור להוסיף על החגים הכתובים בתורה לכל ישראל (ורק בשנה הראשונה, שנהגו הפרזים לבדם יום טוב היה הדבר מותר, אבל כעת כשתיקן מרדכי את התקנה לכל ישראל לא היה יכול לתקן יום טוב ממש), ולכן תיקנו וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים, שהרי תכלית יום טוב הוא לפרוש מהבלי העולם הזה ולעסוק בתורה ובמצוות, וכנגד זה תיקנו מצוות צדקה של מתנות לאביונים.
