שיעור 236, ספר ירמיהו, פרק מד, ו-י

ו וַתִּתַּ֤ךְ חֲמָתִי֙ וְאַפִּ֔י וַתִּבְעַר֙ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וַתִּֽהְיֶ֛ינָה לְחָרְבָּ֥ה לִשְׁמָמָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ז וְעַתָּ֡ה כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָה֩ אֱלֹהֵ֨י צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָמָה֩ אַתֶּ֨ם עֹשִׂ֜ים רָעָ֤ה גְדוֹלָה֙ אֶל־נַפְשֹׁ֣תֵכֶ֔ם לְהַכְרִ֨ית לָכֶ֧ם אִישׁ־וְאִשָּׁ֛ה עוֹלֵ֥ל וְיוֹנֵ֖ק מִתּ֣וֹךְ יְהוּדָ֑ה לְבִלְתִּ֛י הוֹתִ֥יר לָכֶ֖ם שְׁאֵרִֽית׃ ח לְהַכְעִסֵ֨נִי֙ בְּמַֽעֲשֵׂ֣י יְדֵיכֶ֔ם לְקַטֵּ֞ר לֵֽאלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים לָג֣וּר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן֙ הַכְרִ֣ית לָכֶ֔ם וּלְמַ֤עַן הֱיֽוֹתְכֶם֙ לִקְלָלָ֣ה וּלְחֶרְפָּ֔ה בְּכֹ֖ל גּוֹיֵ֥ הָאָֽרֶץ׃ ט הַֽשְׁכַחְתֶּם֩ אֶת־רָע֨וֹת אֲבֽוֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת־רָע֣וֹת ׀ מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְאֵת֙ רָע֣וֹת נָשָׁ֔יו וְאֵת֙ רָעֹ֣תֵכֶ֔ם וְאֵ֖ת רָעֹ֣ת נְשֵׁיכֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ יְהוּדָ֔ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ י לֹ֣א דֻכְּא֔וּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְלֹ֣א יָֽרְא֗וּ וְלֹֽא־הָלְכ֤וּ בְתֽוֹרָתִי֙ וּבְחֻקֹּתַ֔י אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם וְלִפְנֵ֥י אֲבֽוֹתֵיכֶֽם׃

֍֍ ֍

(ו) ומחמת עוונות אלו, וַתִּתַּךְ חֲמָתִי וְאַפִּי, וַתִּבְעַר בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם, וַתִּהְיֶינָה לְחָרְבָּה לִשְׁמָמָה כַּיּוֹם הַזֶּה, ובכך כביכול כילה ה' את חמתו על העצים והאבנים שבירושלים, והנפשות היו לפליטה.

(ז) וְעַתָּה, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, מעתה לא אכלה חמתי בעצים ובאבנים, אלא בנפשותיכם, ואם כן לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל נַפְשֹׁתֵכֶם, לְהַכְרִית לָכֶם אִישׁ וְאִשָּׁה, עוֹלֵל וְיוֹנֵק, מִתּוֹךְ שארית פליטת יְהוּדָה, לְבִלְתִּי הוֹתִיר לָכֶם שְׁאֵרִית.

(ח) ואתם עושים זאת בכך שאתם ממשיכים לְהַכְעִסֵנִי בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם, לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲשֶׁר אינכם תושבים קבועים שם, אלא אַתֶּם בָּאִים לָגוּר שָׁם, ובזה תהיה רעתכם כפולה, לְמַעַן הַכְרִית לָכֶם – שיכרתו כל פליטת יהודה שבארץ מצרים, וּלְמַעַן הֱיוֹתְכֶם לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה בְּכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ שאתם בתוכם, ויראו את העונש הבא עליכם.

(ט) הַשְׁכַחְתֶּם אֶת רָעוֹת אֲבוֹתֵיכֶם, וְאֶת רָעוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֵת רָעוֹת נָשָׁיו, וְאֵת רָעֹתֵכֶם וְאֵת רָעֹת נְשֵׁיכֶם, שהם היו הדברים הגורמים לרעה, אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם, והרי אי אפשר לשכוח דברים אלו שנעשו בפרסום גדול.

(י) וטעם נוסף שאי אפשר לשכוח זאת, כיון שדברים אלו גרמו לכל הרעות, לֹא דֻכְּאוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה – האם לא הועילו הצרות לדכא אתכם לגמרי, וְלֹא יָרְאוּ מחמת כן מהעונש, וְלֹא הָלְכוּ בְתוֹרָתִי וּבְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וְלִפְנֵי אֲבוֹתֵיכֶם.