יא הַסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵֽחֲטָאָ֑י וְֽכָל־עֲ֖וֹנֹתַ֣י מְחֵֽה׃ יב לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי׃ יג אַל־תַּשְׁלִיכֵ֥נִי מִלְּפָנֶ֑יךָ וְר֥וּחַ קָ֝דְשְׁךָ֗ אַל־תִּקַּ֥ח מִמֶּֽנִּי׃
֍ ֍ ֍
(יא) הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי, כי מעשה החטא אינו מקושר עוד עם גוף האדם, אלא לאחר עשייתו הוא קיים כדבר בפני עצמו, ולכן מבקש שיסתיר ה' פניו מלהתבונן בחטא ולראותו, וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה, כי העוון, שהוא עיוות המחשבה והדעת, נשאר חקוק בשכל האדם גם לאחר מעשה החטא, ולכן ביקש שימחה ה' וינקה את העוון מלוח נפשו, ולא ימצא עוד.
(יב) ממשיך ומתפלל על החטא ועל העוון ואומר, הנה מקור מעשה החטא הוא בתאוה שיש בלב, ולכן אבקש שלֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים [ואמר לשון 'בריאה', כי הלב מצד טבעו נוטה אל התאוות, ולכן אם ירצה שיהיה לו לב שאינו מתאוה לרע, צריך הוא לבקש שיברא לו ה' לב חדש], ומקור עיוות הדעת הוא ברוח האדם, המעלה לו מחשבות שאינן נכונות הגורמות לו לטעות בדעתו, ועל כך מבקש ואומר, וְרוּחַ נָכוֹן, שאין בה עיוותים ושיבושים, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי [וכאן לא אמר לשון 'בריאה', כי הרוח והשכל במקורם הם נכונים וישרים, והעיוות נוצר על ידי האדם, ולכן די בכך שיחדש ה' את רוחו כפי שהיתה מתחילת בריאתה].
(יג) ואחרי שתברא לי את הלב החדש, ותחדש בקרבי את הרוח הנכונה, יש צורך בשני דברים כדי להמשיך את הדבקות הראויה בה', שהאדם ידבק באלוהיו, ושה' ישרה שכינתו עליו, ולכן מוסיף להתפלל, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ, להיות מוטל ומושלך לפגעי הזמן, אלא תשגיח עלי בהשגחתך הפרטית תמיד, וְרוּחַ קָדְשְׁךָ הקיימת בתוכי וגורמת לי לדבוק בך, ומסייעת לי להשיג את האמת ולהשלים את נפשי, אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי.
