(ו) הִנֵּ֣ה אֱ֭לֹהִים עֹזֵ֣ר לִ֑י אֲ֝דֹנָ֗י בְּֽסֹמְכֵ֥י נַפְשִֽׁי׃ (ז) יָשִׁ֣יב הָ֭רַע לְשֹֽׁרְרָ֑י בַּֽ֝אֲמִתְּךָ֗ הַצְמִיתֵֽם׃ (ח) בִּנְדָבָ֥ה אֶזְבְּחָה־לָּ֑ךְ א֤וֹדֶה שִּׁמְךָ֖ יְהוָ֣ה כִּי־טֽוֹב׃ (ט) כִּ֣י מִכָּל־צָ֭רָה הִצִּילָ֑נִי וּ֝בְאֹֽיְבַ֗י רָֽאֲתָ֥ה עֵינִֽי׃
(ו) הִנֵּה אֱלֹהִים עֹזֵר לִי עצמי, אֲדֹנָי בְּסֹמְכֵי נַפְשִׁי – יעזור לאותם שסומכים את נפשי לסייע לי.
(ז) יָשִׁיב הָרַע לְשֹׁרְרָי – לצופים ומצפים לרעתי, לשלם להם כרעתם, בַּאֲמִתְּךָ – מחמת אמיתות קיום הבטחתך, שהבטחת לי את המלכות, הַצְמִיתֵם – תכרית את אויבי המבקשים להורגני.
(ח) בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה לָּךְ – אזבח לך קרבנות בנדבת ליבי ורמז בכך גם שמעשה הצלתו נחשב בעיניו כנדבה שעשה עמו ה' להיטיב לו בדבר שאינו מחויב לו, אף שכבר הבטיח לו ה' את עיקר המלכות, מחמת שהוסיף לו דבר שלא הבטיח לו, כפי שיבואר בפסוק הבא], אוֹדֶה שִּׁמְךָ יְיָ כִּי טוֹב, בזמן ששאול ואנשיו הקיפו את כל ההר שהיה בו דוד עם אנשיו, וה' שלח שליח שיאמר לשאול שפשטו פלשתים על הארץ, והוכרח לעזוב את דוד ולחזור למקומו.
(ט) וההודאה היא על כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי, שלא נפלתי ביד שאול, והוסיף לי טובה גדולה נוספת, וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי – שרק ראיתי את אויבי, שהם שאול ואנשיו, ולא הוצרכתי להלחם בהם ולשפוך את דמם, שזו היתה אצלו עיקר הטובה.