שיעור 25, ספר עזרא, פרק ו, יז-כב
יז וְהַקְרִ֗בוּ לַֽחֲנֻכַּת֮ בֵּית־אֱלָהָ֣א דְנָה֒ תּוֹרִ֣ין מְאָ֔ה דִּכְרִ֣ין מָאתַ֔יִן אִמְּרִ֖ין אַרְבַּ֣ע מְאָ֑ה וּצְפִירֵ֨י עִזִּ֜ין לְחַטָּאָ֤ה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ תְּרֵֽי־עֲשַׂ֔ר לְמִנְיָ֖ן שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וַֽהֲקִ֨ימוּ כָֽהֲנַיָּ֜א בִּפְלֻגָּֽתְה֗וֹן וְלֵֽוָיֵא֙ בְּמַחְלְקָ֣תְה֔וֹן עַל־עֲבִידַ֥ת אֱלָהָ֖א דִּ֣י בִירֽוּשְׁלֶ֑ם כִּכְתָ֖ב סְפַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ יט וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־הַגּוֹלָ֖ה אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשֽׁוֹן׃ כ כִּ֣י הִֽטַּהֲר֞וּ הַכֹּֽהֲנִ֧ים וְהַלְוִיִּ֛ם כְּאֶחָ֖ד כֻּלָּ֣ם טְהוֹרִ֑ים וַיִּשְׁחֲט֤וּ הַפֶּ֨סַח֙ לְכָל־בְּנֵ֣י הַגּוֹלָ֔ה וְלַֽאֲחֵיהֶ֥ם הַכֹּֽהֲנִ֖ים וְלָהֶֽם׃ כא וַיֹּֽאכְל֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל הַשָּׁבִים֙ מֵֽהַגּוֹלָ֔ה וְכֹ֗ל הַנִּבְדָּ֛ל מִטֻּמְאַ֥ת גּוֹיֵֽ־הָאָ֖רֶץ אֲלֵהֶ֑ם לִדְרֹ֕שׁ לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כב וַיַּֽעֲשׂ֧וּ חַג־מַצּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בְּשִׂמְחָ֑ה כִּ֣י ׀ שִׂמְּחָ֣ם יְהוָ֗ה וְֽהֵסֵ֞ב לֵ֤ב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עֲלֵיהֶ֔ם לְחַזֵּ֣ק יְדֵיהֶ֔ם בִּמְלֶ֥אכֶת בֵּית־הָֽאֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה – והקריבו לחנוכת בית האלהים הזה, תּוֹרִין מְאָה – מאה פרים, דִּכְרִין מָאתַיִן – מאתים אֵילִים, אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה – ארבע מאות כבשים, וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר – ושנים עשר שעירי חטאת על כל ישראל, לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, ואף על פי שאין קרבן חטאת בא בנדבה, היתה זו הוראת שעה על פי הנביאים שבהם, להקריב קרבנות אלו.
(יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן – והעמידו את הכהנים בחלוקת משמרותיהם, כי היו עשרים וארבע משמרות, וכל משמרת עבדה בשבוע אחד. ובכל משמרת היו שבעה בתי אב, וכל בית אב עבד יום אחד מאותו שבוע. וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן – וחילקו את הלויים למחלקותיהם, כל אחד לעבודתו, עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם – לעבודת האלהים שבירושלים, כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה – ככתוב בספר תורת משה, שהכהנים יעבדו את עבודות המזבח, והלויים ישוררו במקדש.
(יט) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה – העולים מן הגולה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.
(כ) כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד, והיו כֻּלָּם טְהוֹרִים, וַיִּשְׁחֲטוּ את הַפֶּסַח – הלויים הם ששחטו את קרבנות הפסח [כי שחיטה כשרה גם במי שאינו כהן], ותחילה שחטו לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה, הישראלים, וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים, וְלָהֶם – ללויים, וסיפר הכתוב בשבח הלויים, שהקדימו את ישראל ואת הכהנים ואחר כך שחטו לעצמם.
(כא) וַיֹּאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה את הפסח, וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ הָאָרֶץ אֲלֵהֶם – כל הגרים שהבדילו את עצמם מהגויים והצטרפו לעם ישראל, לִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
(כב) וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה, כִּי שִׂמְּחָם ה', וְהֵסֵב – היטה את לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם [כוונת הכתוב למלך פרס, שמלך עתה גם על אשור], לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
