(ז) וָֽאֹמַ֗ר מִֽי־יִתֶּן־לִ֣י אֵ֭בֶר כַּיּוֹנָ֗ה אָע֥וּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה׃ (ח) הִ֭נֵּה אַרְחִ֣יק נְדֹ֑ד אָלִ֖ין בַּמִּדְבָּ֣ר סֶֽלָה׃ (ט) אָחִ֣ישָׁה מִפְלָ֣ט לִ֑י מֵר֖וּחַ סֹעָ֣ה מִסָּֽעַר׃ (י) בַּלַּ֣ע אֲ֭דֹנָי פַּלַּ֣ג לְשׁוֹנָ֑ם כִּֽי־רָאִ֨יתִי חָמָ֖ס וְרִ֣יב בָּעִֽיר׃
(ז) ובתחילה הסתפק דוד האם להשאר בירושלים או לברוח, וָאֹמַר, מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר -כנף] כַּיּוֹנָה, כי היונה יכולה לפרוח בכנף אחת ולנוח בכנף אחת, וכך אני אָעוּפָה לברוח מירושלים, וְאֶשְׁכֹּנָה בירושלים, כי כביכול רצה להיות בשני המקומות יחד, מחמת שהסתפק מה הדבר הראוי.
(ח) אמנם לאחר מכן החליט וגמר בדעתו לברוח מירושלים, הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד, אָלִין בַּמִּדְבָּר – כי חשב ללון באותו לילה במדבר, סֶלָה -סיום הענין].
(ט) והנה אחיתופל בחכמתו הבין שכך יעשה דוד, וכמו שנאמר (שמואל ב, י"ז א'-ב') "וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם, אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ, וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה. וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם, וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ, וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ", וחושי הארכי שהיה ידידו של דוד ובא בעורמה למחנה אבשלום להראות כאילו הוא מאנשיו, יעץ עצה אחרת, שיאספו את כל ישראל ויפלו יחד על דוד, כדי שבינתיים יוכל דוד להמלט ולהתרחק יותר, וכן שלח שליחים לדוד לגלות לו את עצת אחיתופל, ועל כך אמר דוד, אָחִישָׁה מִפְלָט לִי – אמהר לברוח מהמדבר, שלא אלון שם, מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר – פן תבוא עלינו רוח הסערה של אבשלום, כפי שיעץ אחיתופל.
(י) כיון שעדיין לא ידע דוד אם יעשה אבשלום כעצת אחיתופל או כעצת חושי הארכי, התפלל ואמר, בַּלַּע – השחת וקלקל ה' את עצת אחיתופל שהיתה באמת עצה טובה יותר עבור אבשלום], אֲדֹנָי, פַּלַּג לְשׁוֹנָם – על ידי שתפלג ותחלק אותם לשתי כתות, ולא תיעשה עצת אחיתופל, כִּי רָאִיתִי – נודע לי על ידי המרגל שבא מירושלים, כי כבר חָמָס וְרִיב בָּעִיר – הקושרים המורדים במלכות דוד הגיעו אל העיר.