(ח) נָ֘כ֤וֹן לִבִּ֣י אֱ֭לֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י אָ֝שִׁ֗ירָה וַֽאֲזַמֵּֽרָה׃
(ט) ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָ֥ה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃
(י) אֽוֹדְךָ֖ בָֽעַמִּ֥ים ׀ אֲדֹנָ֑י אֲ֝זַמֶּרְךָ֗ בַּלְאֻמִּֽים׃
(ח) עתה מתאר את הזמן שבו נכנס שאול למערה, והיה דוד יכול להורגו "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו, הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ" (שמואל א', כ"ד ד'), אך דוד סירב "וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו, חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי, לִמְשִׁיחַ ה', לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ, כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא" (שם ו'), ועל כך אמר עתה בשירתו, נָכוֹן לִבִּי – ליבי, שהוא המושל על כל כוחות הגוף והנפש, נכון הוא להתגבר על יצרי, אֱלֹהִים. נָכוֹן לִבִּי, ולא אשלח ידי בשאול, ועל כך אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה, שהתגברתי על יצרי, ולא הרגתיו.
(ט) עתה הרגיש דוד שמתעוררים כל כוחות נפשו בשמחה עצומה, כי הבין שמעתה ואילך תזרח שמש הצלחתו, וכבודו שהיה מושפל עד עתה בבורחו מפני שאול יתעורר גם הוא, ואפילו שאול בעצמו הודה בכך ואמר באותו זמן "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ, וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (שמואל א', כ"ד כ"א), ועל כך שורר דוד ואמר, עוּרָה כְבוֹדִי, שהיה עד עתה מושפל, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, שדממו עד עתה, וכעת יתעוררו בנועם זמירותי, אָעִירָה שָּׁחַר – כי שמש הצלחתי מתחילה לזרוח, כאור השחר ההולך ומאיר עד נכון היום.
(י) אוֹדְךָ בָעַמִּים, אֲדֹנָי, על הטובות שעשית לי, אֲזַמֶּרְךָ – אזמר את שבחיך ותהילותיך בַּלְאֻמִּים לשון 'לאומים' מורה על קיבוץ אנשים שיש להם דת מיוחדת, ובפניהם ראוי לספר את תהילות ה', כי גדול הוא מכל אלהים].
