שיעור 27, ספר דניאל, פרק ג, ז-יב
ז כָּל־קֳבֵ֣ל דְּנָ֡ה בֵּהּ־זִמְנָ֡א כְּדִ֣י שָֽׁמְעִ֣ין כָּֽל־עַמְמַיָּ֡א קָ֣ל קַרְנָא֩ מַשְׁר֨וֹקִיתָ֜א קַתְרֹ֤ס שַׂבְּכָא֙ פְּסַנְטֵרִ֔ין וְכֹ֖ל זְנֵ֣י זְמָרָ֑א נָֽפְלִ֨ין כָּֽל־עַֽמְמַיָּ֜א אֻמַּיָּ֣א וְלִשָּֽׁנַיָּ֗א סָֽגְדִין֙ לְצֶ֣לֶם דַּֽהֲבָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבֽוּכַדְנֶצַּ֥ר מַלְכָּֽא׃ ח כָּל־קֳבֵ֤ל דְּנָה֙ בֵּהּ־זִמְנָ֔א קְרִ֖בוּ גֻּבְרִ֣ין כַּשְׂדָּאִ֑ין וַֽאֲכַ֥לוּ קַרְצֵיה֖וֹן דִּ֥י יְהֽוּדָיֵֽא׃ ט עֲנוֹ֙ וְאָ֣מְרִ֔ין לִנְבֽוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּ֑א מַלְכָּ֖א לְעָֽלְמִ֥ין חֱיִֽי׃ י אַ֣נְתְּ מַלְכָּא֮ שָׂ֣מְתָּ טְּעֵם֒ דִּ֣י כָל־אֱנָ֡שׁ דִּֽי־יִשְׁמַ֡ע קָ֣ל קַרְנָ֣א מַ֠שְׁרֹֽקִיתָא קַתְרֹ֨ס שַׂבְּכָ֤א פְסַנְתֵּרִין֙ וְסוּפֹּ֣נְיָ֔ה וְכֹ֖ל זְנֵ֣י זְמָרָ֑א יִפֵּ֥ל וְיִסְגֻּ֖ד לְצֶ֥לֶם דַּֽהֲבָֽא׃ יא וּמַן־דִּי־לָ֥א יִפֵּ֖ל וְיִסְגֻּ֑ד יִתְרְמֵ֕א לְגֽוֹא־אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָקִֽדְתָּֽא׃ יב אִיתַ֞י גֻּבְרִ֣ין יְהֽוּדָאיִ֗ן דִּֽי־מַנִּ֤יתָ יָֽתְהוֹן֙ עַל־עֲבִידַת֙ מְדִינַ֣ת בָּבֶ֔ל שַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֗ךְ לָא־שָׂ֨מֽוּ עֲלָ֤ךְ מַלְכָּא֙ טְעֵ֔ם לֵֽאלָהָךְ֙ לָ֣א פָֽלְחִ֔ין וּלְצֶ֧לֶם דַּֽהֲבָ֛א דִּ֥י הֲקֵ֖ימְתָּ לָ֥א סָֽגְדִֽין׃
(ז) כָּל קֳבֵל דְּנָה – ולעומת כל זאת, בֵּהּ זִמְנָא – באותו זמן שהיו השרים של כל העמים משתחוים לצלם בבבל, רצה נבוכדנצר שגם כל האנשים בעולם ישתחוו לצלם מרחוק, כל אחד ממדינתו, כְּדִי שָׁמְעִין כָּל עַמְמַיָּא – כאשר שמעו כל העמים, כל אחד בארצו ובמקומו, את כלי הזמר שניגנו במקומותיהם, שהם קָל קַרְנָא, מַשְׁרוֹקִיתָא, קַתְרֹס, שַׂבְּכָא, פְּסַנְטֵרִין, וְכֹל זְנֵי זְמָרָא – וכל מיני הזמר (וכאן לא הזכיר את הכלי 'סומפוניא', שהיה יקר, ונמצא רק בבבל במקום הצלם, אך לא היה בכל מדינה ומדינה), נָפְלִין כָּל עַמְמַיָּא אֻמַּיָּא וְלִשָּׁנַיָּא – נפלו על פניהם כל העמים, האומות והלשונות, סָגְדִין לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא – והשתחוו מרחוק לצלם הזהב שהקים נבוכדנצר המלך, להורות שהם מסכימים ומקבלים עליהם את מלכותו לעולם.
(ח) כָּל קֳבֵל דְּנָה – ולעומת כל זאת, שכל העמים קיבלו עליהם את מלכותו של נבוכדנצר, כרצונו, בֵּהּ זִמְנָא – באותו זמן שהכל השתחוו לצלם הזהב, קְרִבוּ גֻּבְרִין כַּשְׂדָּאִין – התקרבו ובאו אנשים כשדיים, וַאֲכַלוּ קַרְצֵיהוֹן דִּי יְהוּדָיֵא – ו'אכלו קורצא', הלשינו, על היהודים, ורצו להכעיס את המלך בטענתם שחנניה מישאל ועזריה לא השתחוו לצלם מצד היותם יהודים, והדבר אסור עליהם מצד דתם, וחשבו שעל ידי זה יכעס נבוכדנצר על כל היהודים.
(ט) עֲנוֹ וְאָמְרִין – ענו אותם כשדיים ואמרו לִנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא, מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי – המלך יחיה לעולם.
(י) אַנְתְּ מַלְכָּא שָׂמְתָּ טְּעֵם – אתה המלך נתת ציווי, דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִשְׁמַע – שכל אדם שישמע את מיני הזמר הללו, שהם קָל קַרְנָא, מַשְׁרֹקִיתָא, קַתְרֹס, שַׂבְּכָא, פְסַנְתֵּרִין וְסוּפֹּנְיָה, וְכֹל זְנֵי זְמָרָא – וכל מיני הזמר, יִפֵּל וְיִסְגֻּד לְצֶלֶם דַּהֲבָא – יפול על פניו וישתחווה לצלם הזהב.
(יא) וּמַן דִּי לָא יִפֵּל וְיִסְגֻּד – ומי שלא יפול על פניו וישתחווה, יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא – יושלך לכבשן של אש יוקדת.
(יב) ועתה דע לך, כי אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן – יש אנשים יהודיים, דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן עַל עֲבִידַת מְדִינַת בָּבֶל – שמינית אותם שרים על עבודת מדינת בבל, שהם שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ – חנניה מישאל ועזריה, ואינם אנשים פשוטים שאינם בכלל הציווי, אלא הם שרים חשובים, והרי עיקר ציוויו של נבוכדנצר היה שכל השרים ושליטי המדינות ישתחוו לצלם כדי לקבל את מלכותו (ולכן לא הלשינו על דניאל, כיון שהוא לא היה שר וממונה על שום מדינה, לא היה הוא בכלל ציווי זה, ולא היה חייב להשתחוות לצלם), וגֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ לָא שָׂמוּ עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם – ואנשים אלו לא שמו עצה לחשוש לדבריך, לֵאלָהָךְ לָא פָלְחִין – לאלהיך אינם עובדים, אלא יש להם דת משל עצמם האוסרת עליהם להשתחוות לצלם, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא סָגְדִין – ומחמת כן אינם משתחוים לצלם הזהב שעשית, ורצו בכך לגרום למלך לכעוס על כל היהודים.
