(א) לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־שׁוּשַׁ֣ן עֵד֑וּת מִכְתָּ֖ם לְדָוִ֣ד לְלַמֵּֽד׃
(ב) בְּהַצּוֹת֨וֹ ׀ אֶ֥ת אֲרַ֣ם נַֽהֲרַיִם֮ וְאֶת־אֲרַ֪ם צ֫וֹבָ֥ה וַיָּ֤שָׁב יוֹאָ֗ב וַיַּ֣ךְ אֶת־אֱד֣וֹם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁנֵ֖ים עָשָׂ֣ר אָֽלֶף׃
(ג) אֱ֭לֹהִים זְנַחְתָּ֣נוּ פְרַצְתָּ֑נוּ אָ֝נַ֗פְתָּ תְּשׁ֣וֹבֵֽב לָֽנוּ׃
(ד) הִרְעַ֣שְׁתָּה אֶ֣רֶץ פְּצַמְתָּ֑הּ רְפָ֖ה שְׁבָרֶ֣יהָ כִי־מָֽטָה׃
(ה) הִרְאִ֣יתָ עַמְּךָ֣ קָשָׁ֑ה הִ֝שְׁקִיתָ֗נוּ יַ֣יִן תַּרְעֵלָֽה׃
(ו) נָ֘תַ֤תָּה לִּֽירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה׃
פרק ס
מזמור זה אמר דוד בזמן שהיתה לו מלחמה עם ארם נהרים, ארם צובה וארץ אדום יחד (שמואל ב' פרק ח'), ובתחילה פרצו האויבים אל ערי ישראל, והצליחו לשבות שבי בשכם ובעמק סוכות, ומחמת כן התעוררו להלחם בהם גלעד ומנשה שבעבר הירדן, שהיו סמוכים למקומות אלו, ונצחו את האויבים, ואחר כך בא דוד והשלים את המלחמה ואת הנצחון על גוים אלו:
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת, מִכְתָּם לְדָוִד, לְלַמֵּד.
(ב) בְּהַצּוֹתוֹ -כאשר ערך ריב ומלחמה] אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם, וְאֶת אֲרַם צוֹבָה, וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח, שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף.
(ג) אֱלֹהִים, מה שבתחילה זְנַחְתָּנוּ ונפלנו לפני אויבינו, פְרַצְתָּנוּ – גרמת שהאויב יפרוץ בנו פרצות וישבה שבי מישראל, אָנַפְתָּ – כילית חרון אפך בנו, ועל ידי זה תְּשׁוֹבֵב לָנוּ – תושיבנו עתה במנוחה ובשקט, כי על ידי שלא שמרת את הכעס אלא הענשת אותנו מיד, כלה חרון האף שהיה עלינו, ועתה תנהיג אותו בשובה ונחת, וננצח את אויבינו.
(ד) ומה שבתחילה הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ, פְּצַמְתָּהּ – בקעת אותה, רְפָה שְׁבָרֶיהָ – זו היתה הסיבה לכך שריפאת אותה, כִי מָטָה – כי היתה להם ירידה גדולה, וירידה זו עצמה היתה הסיבה לכך שלאחר מכן חזרו והצליחו מאד.
(ה) הִרְאִיתָ עַמְּךָ קָשָׁה – מה שהראית לעמך הנהגה קשה, ומה שהִשְׁקִיתָנוּ בתחילה יַיִן תַּרְעֵלָה – יין רע המבלבל את הלב ואת המחשבה, וזהו משל לריבוי הצרות (מצודת דוד).
(ו) דבר זה עצמו גרם לכך שלאחר מכן נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס – סימן התקבצות למלחמה לְהִתְנוֹסֵס – להתגדל על האויבים על ידי שננצח במלחמה, מִפְּנֵי קֹשֶׁט – מפני האמת שבהנהגתך, סֶלָה -סיום הענין].
