שיעור 276, ספר איוב, פרק לז, ט-יב

ט מִן־הַ֭חֶדֶר תָּב֣וֹא סוּפָ֑ה וּֽמִמְּזָרִ֥ים קָרָֽה׃ י מִנִּשְׁמַת־אֵ֥ל יִתֶּן־קָ֑רַח וְרֹ֖חַב מַ֣יִם בְּמוּצָֽק׃ יא אַף־בְּ֭רִי יַטְרִ֣יחַ עָ֑ב יָ֝פִ֗יץ עֲנַ֣ן אוֹרֽוֹ׃ יב וְה֤וּא מְסִבּ֨וֹת ׀ מִתְהַפֵּ֣ךְ בְּתַחְבּֽוּלֹתָ֣ו לְפָֽעֳלָ֑ם כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר יְצַוֵּ֓ם ׀ עַל־פְּנֵ֖י תֵבֵ֣ל אָֽרְצָה׃

֍             ֍              ֍

(ט) מִן הַחֶדֶר – מחדרי תימן, שבפאת דרום, תָּבוֹא סוּפָה, וּמִמְּזָרִים – ומרוח צפון המפזרת את העננים, תבוא קָרָה.

(י) מִנִּשְׁמַת אֵל – מ'נשימת' הרוח בחוזק גדול ['אל' האמור כאן הוא לשון חוזק וכח], יִתֶּן קָרַח. וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק – המים נקפאים ונעשים מוצקים, על פני אגמים רחבי ידים.

(יא) אַף בְּרִי – השלג הלבן, שהוא בר וצח, יַטְרִיחַ עָב – המכביד על הענן ומטריח אותו לנושאו, יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ – הענן יפיץ אותו למטה.

(יב) וְהוּא מְסִבּוֹת – ודבר זה מסתובב תמיד כעיגול החוזר על עצמו, שבימות הקיץ המים מתאדים ומתפזרים באויר, ובימות החורף מתהווים עננים, ויורדים גשמים ושלגים, מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלֹתָו – והדבר מתהפך בכל פעם לתוצאה הפוכה, שלפעמים נעשים המים לאדים, ולפעמים הופכים האדים למים, על ידי תחבולות ה' שבראם באופן זה, לְפָעֳלָם כֹּל אֲשֶׁר יְצַוֵּם – די שיפעלו בעולם את כל מה שיצוה עליהם ה', עַל פְּנֵי תֵבֵל אָרְצָה – ועל ידי זה ינהיג ה' את כל העולם כרצונו, לרע או לטוב.

(יג) אִם לְשֵׁבֶט – אם ירצה להעניש את יושבי העולם, ימנע מהם את הגשמים, אִם לְאַרְצוֹ – אם ירצה להנהיגם בדרך ממוצעת ובינונית, יוריד להם גשמים בצמצום, אִם לְחֶסֶד – ואם ירצה להנהיג את העולם במידת החסד, יַמְצִאֵהוּ – יתן להם גשמי ברכה מרובים. וכל ההנהגה הזו, המתחלקת לאפשרויות רבות, באה מהחק שקבע ה' בטבע המים והעננים.