טז הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חֽוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד׃ יז מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַֽחֲרִיבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃ יח שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֨יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ חַי־אָ֣נִי נְאֻם־ה֗' כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּֽעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה׃
֍֍֍
(טז) והטעם שלא אוכל לשכוח אותך, הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ – חקקתי אותך על כפות ידי, כביכול, כדי שבכל שעה שאשתמש בידיי אראה אותך ואזכור אותך, וגם את חוֹמֹתַיִךְ חקקתי שיהיו נֶגְדִּי תָּמִיד, מעת הגלות ועד עכשיו.
(יז) ומוסיף ה' ואומר לציון, מה שנעזבת לבדך שנים רבות כל כך, אין זה מחמת שכחה, אלא הדבר תלוי בישראל, כי אם מִהֲרוּ בָּנָיִךְ לחזור בתשובה, אזי הגויים, שהם מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ – היו יוצאים ממך ומניחים לך כבר לפני זמן רב, אך כיון שלא מיהרו ישראל לחזור בתשובה, נמשכה הגלות זמן רב.
(יח) אך כל זה היה בעבר, ועתה אל תביטי רק לצד אחד, אלא שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ לארבע רוחות השמים, וּרְאִי, כי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ מכל קצוי הארץ, כי פתאום יהיה הקיבוץ של כל ישראל לארצם, ויהיו בכך שני פלאים, האחד שכל הנדחים והאובדים שהיו פזורים במקומות שונים ורחוקים יתקבצו כולם יחד, והפלא השני הוא שכולם ישובו לירושלים, הגם שהיו רחוקים ממנה מאד. חַי אָנִי נְאֻם ה', כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי – כל ישראל השבים לארצם יהיו לך כתכשיט (כי התיישבות האנשים בארץ נמשלת ללבוש, כי הם מכסים את האדמה, וכאשר האנשים הם חשובים ונכבדים, הרי זה כבגד מקושט שהארץ מתעטפת בו), וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה – כמו כלה השומרת על התכשיט שנתן לה החתן, כי הוא אות הקשר ביניהם, כך תשמור ציון על יושביה, שלא יעזבוה שוב, כי הם האות בינה לבין ה', אשר אירסה לו באמונה.
