כב דִּבְרֵ֣י נִ֭רְגָּן כְּמִֽתְלַהֲמִ֑ים וְ֝הֵ֗ם יָֽרְד֥וּ חַדְרֵי־בָֽטֶן׃ כג כֶּ֣סֶף סִ֭יגִים מְצֻפֶּ֣ה עַל־חָ֑רֶשׂ שְׂפָתַ֖יִם דֹּֽלְקִ֣ים וְלֶב־רָֽע׃ כד בִּ֭שְׂפָתָיו יִנָּכֵ֣ר שׂוֹנֵ֑א וּ֝בְקִרְבּ֗וֹ יָשִׁ֥ית מִרְמָֽה׃

֍             ֍              ֍

(כב) אבל כדי להבעיר אש גדולה של מחלוקת אין די באיש מדנים, אלא יש צורך בדִּבְרֵי נִרְגָּן שהוא אדם שדרכו להתלונן תמיד, כְּמִתְלַהֲמִים – כאילו מכים אותו במהלומות גדולות, ובאמת אין לו כלל מכות אמיתיות חיצוניות, אלא וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן – כל המכות הללו הם בתוך חדרי בטנו, כלומר, בתוך דמיונותיו ומחשבותיו. והנמשל הוא לאותם הבאים בטענות לפני הקדוש ברוך הוא, איש מדנים הוא מי שיש לו תרעומת על הנהגות ה', וגרוע ממנו הוא הנרגן, שמתלונן תמיד וחושב שהאדם נברא לרעתו.

(כג) אולם גרוע יותר אפילו מהנרגן, הוא מי שמדבר אחד בפה ואחד בלב, וכמו כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ – ככלי חרס המצופה בכסף, ומרמה כאילו הוא כלי כסף, ובאמת לא רק שהוא באמת חרס, אלא גם אותו ציפוי של כסף אינו טהור אלא מעורב בסיגים, שהם פסולת של מתכות אחרות, כך שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע – מי שמדבר בשפתיו לחבירו דברי אהבה דולקים, ובאמת לבו רע אליו ורוצה ברעתו.

(כד) ואותו אדם, בִּשְׂפָתָו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא – בשפתיו ינכר את שנאתו, שלא יכיר בה חבירו אלא יחשוב שהוא אוהבו [ולשון 'ינכר' היא כמו "וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם", בהיפך מההכרה], וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה – בלבו יחשוב מחשבות ועצות כיצד לרמות אותו ולהפילו, והנמשל הוא למי שכלפי חוץ מראה כאילו הוא עובד ה' ומאמין בו, ובליבו אינו מאמין.