ד אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּֽלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֨יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃ ה כִּ֤י בֹֽעֲלַ֨יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ ה֥' צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃
֍֍֍
(ד) מוסיף ה' ומנחם את כנסת ישראל, כי בזמן שישבו ישראל על אדמתם היתה להם בושה פנימית בכך שעבדו עבודה זרה וחטאו לה', ולאחר שגלו מארצם ולא הוסיפו לחטוא, היתה להם כלימה חיצונית, מצד האומות שביזו אותם, ועל שני הדברים אומר להם ה', אַל תִּירְאִי כנסת ישראל ממעשייך הרעים הראשונים, כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי בכך, וְאַל תִּכָּלְמִי מהגויים שביזו אותך בגלות, כִּי לֹא תַחְפִּירִי – לא תצטרכי להסתיר עוד פנייך מחמת אחרים המשפילים אותך, וכנגד הבושה הפנימית אומר, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי – אמחל לך על העבירות שעשית בימים הראשונים והתביישת בהם, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ שבימי גלותך, לֹא תִזְכְּרִי עוֹד, לאחר שיגאל אותך ה' מהגלות, וישיב את בנייך לארצם.
(ה) ומבאר מדוע תישכח חרפת הגלות, כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, הרי ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, ובידו לשדד מערכות הטבע ולהשיבך לארצך, כי כל צבאות היקום תחת ממשלתו. וכנגד בושת החטאים אומר, וְגֹאֲלֵךְ יהיה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, שזהו כינוי לה' בשעה שישראל מתנהגים בקדושה, ובאותה שעה יהיו ישראל קדושים וצדיקים, וגם באותו הזמן אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא, כי כל העמים יכירו במלכותו, ובודאי לא יחטאו ישראל עוד.
