שיעור 340, ספר תהילים, פרק עד, א-ג

(א) מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף לָמָ֣ה אֱ֭לֹהִים זָנַ֣חְתָּ לָנֶ֑צַח יֶעְשַׁ֥ן אַ֝פְּךָ֗ בְּצֹ֣אן מַרְעִיתֶֽךָ׃

(ב) זְכֹ֤ר עֲדָֽתְךָ֨ ׀ קָ֘נִ֤יתָ קֶּ֗דֶם גָּ֭אַלְתָּ שֵׁ֣בֶט נַֽחֲלָתֶ֑ךָ הַר־צִ֝יּ֗וֹן זֶ֤ה ׀ שָׁכַ֬נְתָּ בּֽוֹ׃

(ג) הָרִ֣ימָה פְ֭עָמֶיךָ לְמַשֻּׁא֣וֹת נֶ֑צַח כָּל־הֵרַ֖ע אוֹיֵ֣ב בַּקֹּֽדֶשׁ׃

פרק עד

מזמור זה התייסד על חורבן בית המקדש, ועל אורך זמן הגלות:

(א) מַשְׂכִּיל לְאָסָף, ומקדים לברר את הטעם לאורך הגלות, והרי דבר זה יתכן מחמת שתי אפשרויות, או כיון שה' עזב אותנו עזיבה עולמית, על מנת שלא לשוב ולגאול אותנו, ועל כך שואל, לָמָה, אֱלֹהִים, זָנַחְתָּ אותנו לָנֶצַח. והאפשרות השניה היא שבאמת כוונת ה' לגאול אותנו, אך יהיה זה רק לאחר שיכלה כעסו עלינו, ועל כך שואל, מדוע עדיין יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ.

(ב) זְכֹר נא שלשה דברים אלו, א. עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם – הרי בזמן האבות והשבטים כבר 'קנית' את עדת ישראל, שתהיה להם לאלהים ולזרעם אחריהם, ואם כן ראוי שלא תעזוב את העדה הקנויה לך מימים קדמונים. ב. בעת שמצרים החזיקו בישראל, גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ, ולשון 'גאולה' שייכת כאשר בא מי שיש לו זכות וטענה בדבר כדי לגאול, כמו קרוב משפחה וכדומה, וכיון שגאלת אותנו באותו זמן מחמת שאנו לך כנחלה עולמית, ראוי שתחזור ותגאל אותנו שנית. ג. זכור את הַר צִיּוֹן זֶה אשר שָׁכַנְתָּ בּוֹ, כי שם היה בית המקדש, והאר פניך אלינו עבור מקדשך השמם עתה.