יא כָּל־ר֭וּחוֹ יוֹצִ֣יא כְסִ֑יל וְ֝חָכָ֗ם בְּאָח֥וֹר יְשַׁבְּחֶֽנָּה׃ יב מֹ֭שֵׁל מַקְשִׁ֣יב עַל־דְּבַר־שָׁ֑קֶר כָּֽל־מְשָׁרְתָ֥יו רְשָׁעִֽים׃

֍             ֍              ֍

(יא) רוח האדם מעלה דמיונות וציורים אל ליבו, ורוב המחשבות הללו הן רעות, כמו עניני גאוה וקנאה ונקמה וכיוצא בזה, והכסיל, שנוטה מדרכי החכמה מחמת תאוותיו, אינו עוצר בעד רוחו, אלא את כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל, כי יעלה תמיד ציורים רעים אל ליבו, ואחר כך יעשה מעשיו על פי ציורים ודמיונות אלו, ללא מעצור כלל, אלא כפי תאוותיו. וְחָכָם, שעל ידי הליכתו בדרכי החכמה יודע לשלוט על רוחו, בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה – ישפיל את הרוח הזו אל אחורי הנפש, שלא תעלה רוחו עם ציוריה הרעים אל הלב והנפש להשפיע עליהם, אלא תשאר טמונה בעמקי הנפש, ולא תתראה לפניו להטותו אל החטא.

(יב) כאשר המֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל דְּבַר שָׁקֶר שאומרים לו, ועושה מעשיו על פיהם, כָּל מְשָׁרְתָיו יהיו רְשָׁעִים, כי ישתדלו תמיד לומר לו דברי שקרים ולשון הרע הנשמעים לפניו, וישחיתו בכך את הרבים. והנמשל הוא ללב, שהוא המושל על הנפש וכוחותיה, ואם מקשיב הלב לדברי שקר, כלומר שנוטה הוא לרוח התאוה והיצר, יהיו כל משרתיו רשעים, כי רוח הדמיון והציורים, שהם משרתי הלב, יעלו לפניו תמיד ציורי תאוות ומחשבות ודמיונות רעים, כדי שיקשיב להם וילך בדרכם. אך אם יהיה הלב המושל צדיק, וילך בדרך החכמה, גם משרתיו, שהם הציורים והדמיונות העולים על רוחו, יהיו בענינים טובים וראויים.