שיעור 355, ספר ישעיהו, פרק נט, יד-טו

יד וְהֻסַּ֤ג אָחוֹר֙ מִשְׁפָּ֔ט וּצְדָקָ֖ה מֵֽרָח֣וֹק תַּֽעֲמֹ֑ד כִּֽי־כָשְׁלָ֤ה בָֽרְחוֹב֙ אֱמֶ֔ת וּנְכֹחָ֖ה לֹֽא־תוּכַ֥ל לָבֽוֹא׃ טו וַתְּהִ֤י הָֽאֱמֶת֙ נֶעְדֶּ֔רֶת וְסָ֥ר מֵרָ֖ע מִשְׁתּוֹלֵ֑ל וַיַּ֧רְא ה֛' וַיֵּ֥רַע בְּעֵינָ֖יו כִּי־אֵ֥ין מִשְׁפָּֽט׃

֍           ֍            ֍

(יד) וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט – המשפט בדברים שבין אדם לחבירו, שמלבד ציווי התורה על כך הוא נמצא גם בטבע האנשים, יתרחק מהם, וּצְדָקָה, בדברים שבין אדם למקום, שזהו דבר שאין טבע האדם נמשך אליו מעצמו, מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד – ישאר במקום רחוק, והטעם שיתרחק המשפט הוא כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת, וכאשר העדים משקרים והדיינים מתמנים שלא כראוי, לא תוכל האמת של המשפט לצאת לאור, והטעם שתהיה רחוקה הצדקה בענינים שבין אדם למקום, וּנְכֹחָה – הנהגת האדם נוכח פני ה', שזהו שורש כל המצוות, לֹא תוּכַל לָבוֹא, כי אחרי שהרחיקו מהם אפילו את המשפט, שטבע האדם נמשך אליו, ודאי לא ינהיגו את עצמם לנוכח ה'.

(טו) ולאחר שהיתה האמת בין האנשים, אלא ש'כשלה ברחוב', כמבואר בפסוק הקודם, הרי שלאחר זמן ירדו יותר, וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת לגמרי, וְסָר מֵרָע – פרישת האדם מלעשות עבירה, מִשְׁתּוֹלֵל – היתה ב'שגגה' בלבד, ששכח לעבור עבירה, כי לולא זאת היה חוטא בודאי, וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, ויותר ממה שרע בעיניו שכשלו בדברים שבין אדם למקום, שהם דברים המוציאים אותם מכלל הדת, הורע בעיניו כִּי אֵין מִשְׁפָּט בדברים שבין אדם לחבירו, כי בדברים אלו יוצא הוא מכלל 'אדם', ונוהג כחית יער.