שיעור 36, מסכת מגילה, פרק רביעי

שנינו במשנה, 'הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּצְבוּעִין, אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבֹר'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם בדין זה. ומבארת, אנו חוששים שֶׁמָּא מִינוּת נִזְרְקָה בּוֹ, שכן דרך המינים עובדי עבודה זרה להקפיד על צבע הבגדים בזמן התפילה, ולכן אין מניחים אותו לעבור כלל לפני התיבה כשליח ציבור.

™˜

משנה

הָאוֹמֵר לפני ה' 'יְבָרְכוּךָ טוֹבִים', הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ מִינוּת, כיון שבזמנם היו מינים המאמינים בשתי רשויות למעלה, אחת מטיבה ואחת מריעה, ומשמעות דבריו שרק אותם שטוב להם יברכוך, כאילו אינך אלוה אלא עליהם, ולכן משתיקים אותו [ויש מפרשים שמשמעות הדבר הוא שרק בני אדם צדיקים יברכו את ה', ולא הרשעים, ואין הדבר כן, לפי שצריכים ישראל לצרף בתפילתם גם את הרשעים (רש"י)]. האומר 'עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ', כלומר, כשם שריחמת על האם במצוות שילוח הקן, וצוית שלא יקחו את הגוזלים כשהיא נמצאת במקום, כך תרחם עלינו, ובאמת אין לומר כן, כי אף ש'רחמיו על כל מעשיו', אין זה טעם המצוה, אלא זו גזירת ה', וְכן האומר 'עַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ', ומשמע שמברך את ה' רק על הדברים הטובים, ובאמת חייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. וכן האומר 'מוֹדִים, מוֹדִים', ומשמע שמקבל עליו שתי רשויות חס ושלום, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שלא יאמר כן. הַמְכַנֶּה בָּעֲרָיוֹת – המסביר שהפסוקים 'עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה' וכן שאר איסורי עריות, אינם כפשוטם, אלא הכוונה שלא יגלה את קלון אביו או אמו ברבים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, שהרי הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הָאוֹמֵר שפירוש הפסוק 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִּתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' הוא 'וּמִזַרְעָךָ לָא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא', כלומר, לא תישא ארמית שתתעבר ותוליד בן גוי שיעבוד עבודה זרה, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה, כיון שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שמשמע מפירושו שיש בדבר זה כרת במזיד וחטאת בשוגג, ואין הדבר כן.

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן – פרשת 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו', נִקְרָא בציבור, וְלֹא מִתַּרְגֵּם – אין מתרגמים אותו, שלא ישמעוהו המון העם, משום כבודו של ראובן וכבודו של יעקב אבינו [ואף שמבואר בגמרא שראובן לא חטא, חששו שהשומע יטעה ויחשוב שהיה כאן חטא]. מַעֲשֵׂה תָּמָר ויהודה בן יעקב אבינו, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, לפי ששבח הוא ליהודה, שהודה. מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הָרִאשׁוֹן – הפרשה המספרת שביקשו ישראל מאהרן שיעשה להם עגל, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם, ואין חוששים לכבודם של ישראל, כיון שעל ידי שמתביישים בכך יתכפר חטאם. מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הַשֵּׁנִי – הפרשה שבה אהרן מספר למשה את עשיית העגל עד הפסוק 'וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן', נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם, משום כבודו של אהרן. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּמַעֲשֶׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן, [לֹא] נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין, ובגמרא יבוארו דינים אלו. אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה – נבואת יחזקאל (פרק א), כדי שלא יבואו לעיין בדברים אלו, שהם סודות עמוקים, וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַפְטִירִין בְּפרשת 'הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם', שנאמר בה 'אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית', שזהו בזיון גדול לישראל, ואין מפטירים בפרשה זו בציבור משום כבודם של ישראל.

™˜

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, יֵשׁ פסוקים שנִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין בציבור, יש שנִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין, יש שלֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. ומבארת הברייתא, מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין, וְהחידוש בכך, דלֹא חַיְישִׁינָן דִּילְמָא אָתָא לְשִׁיּוּלֵיהּ – שאין חוששים שיבוא השומע לשאול מַה נמצא לְּמַעְלָה ממקום המלאכים, מַה לְּמַטָּה מן הארץ, מַה לְּפָנִים – מה היה קודם שנברא העולם, מַה לְּאָחוֹר – מה יהא בעתיד. מַעֲשֵׂה לוֹט וּבְנוֹתָיו (בראשית יט ל-לח), נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין בציבור, וְלֹא חַיְישִׁינָן לִכְבוֹדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, שהיה לוט קרובו, וגנאי הוא לו. מַעֲשֵׂה יְהוּדָה וְתָמָר, נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין, מִשּׁוּם שאין בכך גנאי ליהודה, אלא אדרבה, דְּשֶׁבַח לִיהוּדָה, מִשּׁוּם דְּאוֹדֵי – שהודה על האמת.

™˜

שנינו במשנה, 'מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל הָרִאשׁוֹן, והיינו הפסוקים שבהם מסופר שישראל ביקשו מאהרן שיעשה להם את העגל, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם', וְלֹא חַיְישִׁינָן לִכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי לְהוּ כַּפָּרָה – כדי שעל ידי בושה זו יתכפר להם חטא זה. הַקְּלָלוֹת וְהַבְּרָכוֹת שבתורה נִקְרָאִים וּמִתַּרְגְּמִין, וְלֹא יְהֵא אֶחָד מַתְחִיל בקללות ופוסק באמצע וְאֶחָד ממשיך את הקללות וגּוֹמֵר, אֶלָּא הַמַּתְחִיל בהן הוּא גּוֹמֵר אֶת כֻּלָּן [וכטעם שהתבאר לעיל בפרק שלישי, שנאמר בפסוק (משלי ג יא) 'מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ', ואם יפסיק העולה באמצע הקללות, נראה כמואס וקץ בתוכחת ה'. ועוד, שאין אומרים ברכה על הפורענות]. וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא רק בקְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ספר ויקרא, פרשת בחוקותי), שהן אמורות בלשון רבים, והן חמורות יותר, כִּדְכַתְבִינָן לעיל בְּפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר (פרק שלישי). אַזְהָרוֹת וָעֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין, וְלֹא חַיְישִׁינָן דִּילְמָא אָתֵי לְמֶעְבַּד מִיִּרְאָה – ואין חוששים שמא יבוא האדם לעבוד את ה' מיראת העונש ולא מאהבת ה'.

™˜