שיעור 38, ספר עזרא, פרק ט, ז-י
ז מִימֵ֣י אֲבֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֨חְנוּ֙ בְּאַשְׁמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּבַעֲוֹֽנֹתֵ֡ינוּ נִתַּ֡נּוּ אֲנַחְנוּ֩ מְלָכֵ֨ינוּ כֹֽהֲנֵ֜ינוּ בְּיַ֣ד ׀ מַלְכֵ֣י הָֽאֲרָצ֗וֹת בַּחֶ֜רֶב בַּשְּׁבִ֧י וּבַבִּזָּ֛ה וּבְבֹ֥שֶׁת פָּנִ֖ים כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ח וְעַתָּ֡ה כִּמְעַט־רֶגַע֩ הָֽיְתָ֨ה תְחִנָּ֜ה מֵאֵ֣ת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ לְהַשְׁאִ֥יר לָ֨נוּ֙ פְּלֵיטָ֔ה וְלָֽתֶת־לָ֥נוּ יָתֵ֖ד בִּמְק֣וֹם קָדְשׁ֑וֹ לְהָאִ֤יר עֵינֵ֨ינוּ֙ אֱלֹהֵ֔ינוּ וּלְתִתֵּ֛נוּ מִֽחְיָ֥ה מְעַ֖ט בְּעַבְדֻתֵֽנוּ׃ ט כִּֽי־עֲבָדִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ וּ֨בְעַבְדֻתֵ֔נוּ לֹ֥א עֲזָבָ֖נוּ אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽיַּט־עָלֵ֣ינוּ חֶ֡סֶד לִפְנֵי֩ מַלְכֵ֨י פָרַ֜ס לָֽתֶת־לָ֣נוּ מִֽחְיָ֗ה לְרוֹמֵ֞ם אֶת־בֵּ֤ית אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ וּלְהַֽעֲמִ֣יד אֶת־חָרְבֹתָ֔יו וְלָֽתֶת־לָ֣נוּ גָדֵ֔ר בִּֽיהוּדָ֖ה וּבִירֽוּשָׁלִָֽם׃ י וְעַתָּ֛ה מַה־נֹּאמַ֥ר אֱלֹהֵ֖ינוּ אַֽחֲרֵי־זֹ֑את כִּ֥י עָזַ֖בְנוּ מִצְוֹתֶֽיךָ׃
֍ ֍ ֍
(ז) הוסיף עזרא ואמר, שחיוב העונש על ישראל אינו רק מעתה, אלא כבר מִימֵי אֲבֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה, והתחייבנו בעונש עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וכמו שהתבאר בחזיונו של דניאל (כד ט) שהגזירה על ישראל לא היתה רק שבעים שנות גלות, אלא לשבעים שמיטות, שהם ארבע מאות ותשעים שנה, אלא שבאותם שנים יכלו לסבול את העונש גם בארץ ישראל, וּבַעֲוֹנֹתֵינוּ נִתַּנּוּ, אֲנַחְנוּ מְלָכֵינוּ כֹהֲנֵינוּ, בְּיַד מַלְכֵי הָאֲרָצוֹת, בַּחֶרֶב, בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה, וּבְבֹשֶׁת פָּנִים כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
(ח) וְעַתָּה, בעת שהסתיימו שבעים שנות הגלות, אף שעל פי הזכות והדין לא התמרקו עוונותיהם לגמרי, כִּמְעַט רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה – מתנת חינם שלא מצד הדין, מֵאֵת ה' אֱלֹהֵינוּ, להעלותם לארץ ישראל, והיו ארבע סיבות לחנינה זו, א. לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה, שלא יכלו בגלותם, ב. וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ, שיוכלו לקבוע מושבם בארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, ג. לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ, שישובו לדרך ה', ועל ידי זה יכלה העונש שנגזר עליהם, ד. וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בארצינו, הגם שעדיין אנו בְּעַבְדֻתֵנוּ, כי עדיין לא הגיע זמן הגאולה האמיתית.
(ט) כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ עדיין למלכי פרס, וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ, וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס, לָתֶת לָנוּ מִחְיָה, לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, שניתנה להם רשות לבנותו, וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו – להעמיד ולקיים את הבנין, שלא יחרב על ידי צרי יהודה שקטרגו על בנייתו לפני מלכי פרס, וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר – שנהיה גדורים ומופרדים מאומות העולם, בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם, כי היו להם שרים ושופטים מיוחדים, והיו בכך לעם מיוחד בפני עצמו ומובדל מהעמים שסביבותיהם.
(י) וְעַתָּה, שעדיין לא הגיעה הגאולה השלימה, והעוונות הקודמים עדיין לא התכפרו, וכל תכלית החנינה היתה כדי שייטיבו את מעשיהם ויכפרו את עוונותיהם, מַה נֹּאמַר אֱלֹהֵינוּ אַחֲרֵי זֹאת, שלא די בכך שלא כיפרנו על העוונות הקודמים, כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ והוספנו עוונות חדשים.
