שיעור 45, ספר ישעיהו, פרק י, טו-יט

טו הֲיִתְפָּאֵר֙ הַגַּרְזֶ֔ן עַ֖ל הַחֹצֵ֣ב בּ֑וֹ אִם־יִתְגַּדֵּ֤ל הַמַּשּׂוֹר֙ עַל־מְנִיפ֔וֹ כְּהָנִ֥יף שֵׁ֨בֶט֙ וְאֶת־מְרִימָ֔יו כְּהָרִ֥ים מַטֶּ֖ה לֹא־עֵֽץ׃ טז לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָֽאָד֜וֹן ה֧' צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃ יז וְהָיָ֤ה אֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֙ לְאֵ֔שׁ וּקְדוֹשׁ֖וֹ לְלֶֽהָבָ֑ה וּבָֽעֲרָ֗ה וְאָֽכְלָ֛ה שִׁית֥וֹ וּשְׁמִיר֖וֹ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ יח וּכְב֤וֹד יַעְרוֹ֙ וְכַרְמִלּ֔וֹ מִנֶּ֥פֶשׁ וְעַד־בָּשָׂ֖ר יְכַלֶּ֑ה וְהָיָ֖ה כִּמְסֹ֥ס נֹסֵֽס׃ יט וּשְׁאָ֥ר עֵ֛ץ יַעְר֖וֹ מִסְפָּ֣ר יִֽהְי֑וּ וְנַ֖עַר יִכְתְּבֵֽם׃

֍           ֍            ֍

(טו) אחרי שמתאר הכתוב את מחשבותיו של מלך אשור, וגאוותו בגבורתו ובחכמתו, משיב לו דברים ומוכיחו, הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ, לומר שבכח עצמו חצב בעץ, ואף על פי שלאחר הנפת הגרזן, הרי שכח משקלו של הגרזן מסייע בחציבה, מכל מקום אין הפעולה מתייחסת אל הגרזן כלל אלא רק אל האדם המחזיק בו, אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ – וכל שכן שלא יוכל המשור לומר שהוא המנסר את העץ, שהרי הניסור נעשה רק על ידי האדם המוליך ומביא אותו על העץ, ואף למלך אשור אין שום כח מעצמו, אלא רק ממה שנתן לו ה'. ובבואו עתה לכבוש את ירושלים נגד רצון ה', הרי זה כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו – כאילו יתפאר המקל, שלא רק שהוא המכה ועושה כרצונו, אלא הוא המרים את ידו של האוחז בו, בזמן שהדבר הוא בהיפך, שהאוחז בו מרים את המטה, וכך כאן התפאר מלך אשור כאילו יכול הוא לעשות כרצונו, ולהכניע אפילו את ההשגחה העליונה האוחזת בו, ולכבוש את ירושלים נגד רצון ה', כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ – והרי זה כאילו ירומם המטה את עצמו לטעון שאינו כלל עץ אלא יש בו נפש חיה המאפשרת לו לעשות כרצונו, כי כך הגדיל עצמו מלך אשור לומר שאינו כלל ממין אדם, אלא הוא אלוה היכול לעשות כרצונו.

(טז) לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן, כלומר, כדרך שאדם גבור וחזק מחמת חוזק גופו ייחלש וירזה ועל ידי זה יתבטל כוחו וגבורתו הפנימיים, כך יאבד הכח הפנימי של מלכות אשור, שזו גבורתם ואומץ ליבם של גיבורי החיל, שיבהלו מפחד ה', וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ – וכדרך שאדם מכובד וחשוב מבחינה חיצונית על ידי בגדים נאים וריבוי נכסים, יאבד כל כבודו ועושרו על ידי שריפת אש, כך תאכל אש משמים את כל צבאו וחילותיו של מלך אשור, ויתבטל כבודו וכוחו החיצוניים.

(יז) ישועת ישראל תלויה בשני דברים, א. הגעת הזמן הראוי לגאולתם מצרותיהם. ב. מעשיהם הטובים הגורמים להסרת העונש מעליהם. ובזמן חזקיהו מלך יהודה התקבצו שני הדברים, גם שהגיע זמן גאולתם וגם שהיטיבו מעשיהם עד היו ראויים לגאולה, ועל זה אומר, וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ – 'אור הבוקר', שזהו המשל להגעת הזמן הראוי לגאולת ישראל, יהיה בעצמו לאש, שכשם שהיא מאירה לטובים כך היא שורפת את הרשעים, וּקְדוֹשׁוֹ – מעשיהם הקדושים והטובים של ישראל, היו לְלֶהָבָה, החזקה מהאש, והיא גרמה לריבוי הנס והתבערה שהיתה במחנה מלכות אשור, וגם גרמה שיתפרסם הנס למרחק, כשם שהלהבה מאירה למרחוק, וּבָעֲרָה על ידי האש וְאָכְלָה על ידי הלהבה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ – את הקוצים והברקנים, שזהו משל על מחנה הצבא של מלכות אשור, בְּיוֹם אֶחָד.

(יח) וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ – גיבורי הצבא שהם משולים ל'יער', שעציו חזקים, וכן היועצים והשרים שהם משולים ל'כרמל', שהוא פחות חזק מהיער אבל חשיבותו גדולה יותר, מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה – יכלו כולם לגמרי, וכמו בשריפת יער הכלה לגמרי, לא רק שהושחת כוחו להצמיח עלים, אלא גם העצים עצמם כלים לגמרי, וכך כאן, לא רק רוח וכח המלוכה יכלה מהם, אלא גם האנשים עצמם יכלו לגמרי, וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס – גם סנחריב מלך אשור בעצמו, שהיה מרים את נס המלחמה אל העמים, יהיה כדבר הנימס וכלה, שייהרג על ידי בניו.

(יט) וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ – ואותם מתי מעט שישארו בחיים, מִסְפָּר מועט יִהְיוּ, וְנַעַר יִכְתְּבֵם – אפילו ילד יוכל לכתוב את שמותם, מתוך שיהיו מועטים כל כך.