(א) הֹד֣וּ לַֽיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
(ב) יֹֽ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד־צָֽר׃
(ג) וּֽמֵאֲרָצ֗וֹת קִ֫בְּצָ֥ם מִמִּזְרָ֥ח וּמִֽמַּעֲרָ֑ב מִצָּפ֥וֹן וּמִיָּֽם׃
(ד) תָּע֣וּ בַ֭מִּדְבָּר בִּֽישִׁימ֣וֹן דָּ֑רֶךְ עִ֥יר מ֝וֹשָׁ֗ב לֹ֣א מָצָֽאוּ׃
(ה) רְעֵבִ֥ים גַּם־צְמֵאִ֑ים נַ֝פְשָׁ֗ם בָּהֶ֥ם תִּתְעַטָּֽף׃
(ו) וַיִּצְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצ֥וּקוֹתֵיהֶ֗ם יַצִּילֵֽם׃
(ז) וַֽ֭יַּדְרִיכֵם בְּדֶ֣רֶךְ יְשָׁרָ֑ה לָ֝לֶ֗כֶת אֶל־עִ֥יר מוֹשָֽׁב׃
(ח) יוֹד֣וּ לַֽיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃
(ט) כִּֽי־הִ֭שְׂבִּיעַ נֶ֣פֶשׁ שֹֽׁקֵקָ֑ה וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָ֗ה מִלֵּא־טֽוֹב׃
פרק קז
בסיום המזמור הקודם הזכיר את העתיד לבוא, כאשר יקבץ ה' את ישראל מגלותם, ועתה אומר שכאשר יהיה הדבר יזבחו הגולים זבחי תודה, ויודו לה' על טובותיו:
(א) קורא המשורר ואומר לישראל השבים מארצות גלותם, הֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב – כי כל מעשיו הם לטוב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ – חסד ה', הנעשה הדבר בדרכים שלמעלה מן הטבע, ללא הבטחה קודמת, ואף שאין המקבל ראוי לכך מצד מעשיו, חסד זה קיים לעולם.
(ב) יֹאמְרוּ זאת העם אשר הם גְּאוּלֵי יְיָ, שהפליא חסדו עמהם בשני דברים, א. אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר, והשיבם מגלותם.
(ג) ב. וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם לעלות לארץ ישראל, מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב, מִצָּפוֹן, וּמִיָּם – מאיי הים (אך לא מנה את הדרום, כיון שישוב בני האדם שם הוא מועט, ולא גלו לשם).
(ד) ומונה עתה את הצרות והמצוקות שהיו להם בשנות גלויותיהם, כי בעת הליכתם לגלות תָּעוּ בתחילה בַמִּדְבָּר, ואחר כך הוסיפו לתעות בִּישִׁימוֹן, שהוא גרוע ושמם יותר מהמדבר, בבקשם את הדָּרֶךְ, עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ.
(ה) ובתחילה היו רְעֵבִים, ואחר כך גַּם צְמֵאִים, כי נגמרו המים מכליהם, נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף – נפלה נפשם בחולשה הקרובה אל המוות, כאשר הנפש מתכנסת ומתעטפת בתוך הגוף.
(ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם.
(ז) וַיַּדְרִיכֵם על ידי נס ללכת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, לָלֶכֶת בדרך זו עד שהגיעו אֶל עִיר מוֹשָׁב.
(ח) יוֹדוּ לַייָ על חַסְדּוֹ שעשה עמהם, וְנִפְלְאוֹתָיו – על כך שעשה זאת בדרך הנחשבת לנס ופלא לִבְנֵי אָדָם (כי כלפי ה' אין זה פלא, ואין חילוק בין הנהגתו בדרכי הטבע להנהגתו בדרך נס, אך כלפי בני אדם והשגותיהם נחשב הדבר לפלא).
(ט) מאחר והיו בתחילה רעבים וצמאים, יודו עתה על כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה – צמאה למים, וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה לאוכל מִלֵּא טוֹב.
