יב וְהָיָ֧ה כִֽי־נִרְאָ֛ה כִּֽי־נִלְאָ֥ה מוֹאָ֖ב עַל־הַבָּמָ֑ה וּבָ֧א אֶל־מִקְדָּשׁ֛וֹ לְהִתְפַּלֵּ֖ל וְלֹ֥א יוּכָֽל׃ יג זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' אֶל־מוֹאָ֖ב מֵאָֽז׃ יד וְעַתָּ֗ה דִּבֶּ֣ר ה֮' לֵאמֹר֒ בְּשָׁלֹ֤שׁ שָׁנִים֙ כִּשְׁנֵ֣י שָׂכִ֔יר וְנִקְלָה֙ כְּב֣וֹד מוֹאָ֔ב בְּכֹ֖ל הֶֽהָמ֣וֹן הָרָ֑ב וּשְׁאָ֥ר מְעַ֛ט מִזְעָ֖ר ל֥וֹא כַבִּֽיר׃
֍ ֍ ֍
(יב) וְהָיָה כִי נִרְאָה – ולאחר שהתלכלך והתבזה מלך מואב, כִּי נִלְאָה [-התעייף] מוֹאָב מלעמוד עַל הַבָּמָה, שמשם נלחמים עם האויב, וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל, כי חשב שתפילתו תעזור לו, וְלֹא יוּכָל לעמוד נגד האויב, כי גם תפילתו לא תעזרהו.
(יג) והטעם שלא יועיל למואב דבר, כי זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מוֹאָב מֵאָז – לפני זמן רב, על ידי הנביאים הקדמונים.
(יד) וְעַתָּה דִּבֶּר ה' לקבוע זמן מסוים לקיום הנבואה, לֵאמֹר, בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים – בעוד שלש שנים מדוייקות כִּשְׁנֵי שָׂכִיר, שדרך הַשָׂכִיר לְהַשְׂכִּיר עצמו לשלש שנים, שזהו שיעור הזמן שהשכיר מואב את צבאו לסנחריב להלחם בישראל, וְנִקְלָה – יתבזה כְּבוֹד מוֹאָב שיש לו בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב, וּשְׁאָר מְעַט מִזְעָר – וישאר מאותו המון מעט משיעור זעיר, וגם אותו שיעור קטן שישאר, לוֹא כַבִּיר – לא יהיה חזק באיכותו.
