תורת הבית / פרק ג
כתב רבינו יונה (באגרת התשובה), כשבני אדם פוסקים ממלאכתם ועסקיהם, והולכים לבתיהם, או יושבים בקרנות כשהם בטלים ומשיחים בדברים בטלים, רעתם רבה, וחטאתם כבדה מאד, לפי שהם מבזים את התורה, שאילו היו מאמינים שאין קץ למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד? הלא האדם זריז ואץ ברגליו למלאכתו ולעסקיו, על אף שהוא יודע שכל עניני העולם הזה הם הבל, ואם כן מדוע לא יטרח בעניני העולם הבא. וסיום דבריו שם, שלכן חייב כל אדם לתקן לעצמו מקום בביתו ללמוד שם, הלכות או מקרא או תהילים, או שילמד את ביאור התפילות שהוא מתפלל, וכאשר יסיים את עסקיו או את מלאכתו, יסור לשם לעסוק בתורה.
ומי שאינו יכול לעשות כן בביתו (כגון שיש לו ילדים קטנים שיפריעוהו בלימודו), ילך לבית המדרש ללמוד, ולא יסתכל על בני אדם קלי דעת שילעגו לו, כי על זה נאמר 'אם תבקשנה ככסף… אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא', כלומר, כמו לענין רווח של כסף, שאם האדם משער שיוכל להרויח בסחורה מסוימת, הרי הוא ממהר לקנותה, ואינו מסתכל על בני אדם שלועגים עליו, כך צריך האדם לנהוג בענין עבודת ה' ולימוד התורה, וכבר אמר דוד המלך בתהילים 'זדים הליצוני עד מאד, מתורתך לא נטיתי'. והאמת שגם אותם הלועגים עליו, לא יעשו כן אלא בפעם ראשונה ושניה, אבל אחר כך גם הם יודו שהנהגתו נכונה, ויהא מכובד בעיני הכל, וכמו שאמרו חז"ל, כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות'.
