[תתקצח] מסכת בבא מציעא, חזרה, פרק ב

פרק ב, משנה א: המוצא דבר שאין בו סימן, כגון פירות מפוזרים, עומרים קטנים שבני אדם דורכים עליהם, דבילת תאנים, ככרות של אופה המוכר לאחרים, חוט שדגים תלויים עליו כמחרוזת, חתיכות בשר הנמכרות בחיתוך ומשקל קבועים, חתיכות צמר שעדיין לא הגיעו לבית האומן, ואין בהם סימן, פשתן סרוק העומד לטוויה, צמר אדום סרוק, רשאי ליטלם לעצמו, דברי רבי מאיר. ורבי יהודה אומר שאם יש בהם שינוי מדרך הרגילות, כגון שבתוך הדבילה יש חרס, או בתוך הככר מעות, אין אומרים שנפלו מעצמם, אלא שניתנו לשם סימן, ועליו להכריז.

רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם מצא כלי חדש שאין לבעליו עדיין טביעות עין בו, אף אם זהו מקום שמצויים בו תלמידי חכמים, הנאמנים לומר שהם מכירים את כליהם בטביעות עין וללא סימנים, אינו צריך להכריז, כיון שאף להם אין עדיין טביעות עין בכלי חדש.

משנה ב: כל מציאה שיש בה סימן, חייב המוצא להכריז עליה, כגון פירות בכלי שיש בו סימן, כלי ריק שיש בו סימן, מעות בארנק שיש בו סימן, ארנק ריק, ערימה של פירות או של מעות שהונחו על ידי בעליהם, והמקום או הכמות נחשבת כסימן לענין זה, שלש מטבעות המונחות זו על גב זו, עומרים קטנים הנמצאים ברשות היחיד, ככרות של אדם פרטי, שניתן להכירם, חתיכות צמר שנקנו אצל האומן ויש בהם סימן, וכן כדי יין ושמן שיש בהם סימן.

משנה ג: המוצא דבר שאין בו סימן במקום שבעליו הניחוהו שם, כגון גוזלות קשורים מאחורי הגדר,  לא יגע בהן, כיון שאין לו דרך להשיבם לבעלים, וכשיחזרו הבעלים ליטלם לא ימצאם. מציאה שהונחה על ידי הבעלים במקום המשתמר, אפילו יש בה סימן, לא יגע בה. אך אם אינה משתמרת שם, ויש בה סימן, יטול ויכריז.

המוצא מציאה בגל אבנים או בכותל ישן שאין זוכרים מי בנאו, וניכר על המציאה שהיא שם זמן רב, יכול ליטלה לעצמו, כיון שיתכן שהיא נשארה מהגויים שגרו שם בעבר. אך אם מצא מציאה בכותל חדש שידוע שאבותיו של בעל הבית בנו אותו, אם היא מונחת בחצי החיצוני של הכותל, הרי היא של מוצאה. ואם היתה בחצי הפנימי של הכותל, הרי היא של בעל הבית. אך אם היה המקום מושכר לגויים, אפילו אם נמצאה המציאה בתוך הבית, הרי זו של המוצאה, כיון שאף אם איבדה ישראל, התייאש ממנה.

משנה ד: המוצא מציאה בחנות, במקום שהקונים נמצאים בו, הרי היא שלו. אך במקום שרק החנוני או השולחני נמצאים, הרי היא שלהם. הקונה או מקבל פירות מחבירו [ואותו חבר קונה את הפירות מאנשים שונים] ומצא בהם מעות ללא סימן, הרי אלו שלו. ואם היה בהם סימן, עליו להכריז.

משנה ה: חיוב השבת אבידה הוא בכל אבידה הדומה לשמלה, שיש בה סימנים, ולא התייאשו ממנה הבעלים.

משנה ו: לרבי מאיר חיוב ההכרזה על האבידה הוא עד שיידעו על כך שכניו. לרבי יהודה מכריז שלש רגלים בהר הבית, ואחרי הרגל האחרון עוד שבעה ימים, כדי שיספיק המאבד ללכת לביתו שלשה ימים, לחזור שלשה ימים, ולהכריז יום אחד.